מדחי אל דחי, בחיי. רק לפני חודש כתבתי פה שאני לא שותה בלנדד כדי להצדיק את שתיית הברבן שלי, ושנייה אחר כך מצאתי את עצמי בטעימת בלנדד. וויסקי בלנדד בדרך כלל לא מקבל כל כך הרבה תשומת לב, למרות שאיכשהו לרוב האנשים יש דעות מאוד מוצקות בקשר לאיזה בלנדד הוא הכי גרוע. כשזה נוגע לסינגל מאלט, תמיד מתווכחים איזה הכי טוב, אבל בבלנדד תמיד מחפשים את הרע במיעוטו. אז החלטנו לאתגר את הגישה הזאת, והעלינו על השולחן כמה מכוכבי ה"אחד-פלוס-אחד-צ'ייסר-עם-טובורג-אחי-איך-דופקים-את-הראש-בפחות-מ50-שקל". הטעימה לא היתה עיוורת, אבל באנו בראש פתוח, מוכנים נפשית להודות שג'וני אדום יותר טעים לנו מבלוויני.
John Player Special – דרינק נחמד מאוד, ריח מתוק (קצת כמו מתיקות של סלק) וטיפה מנטה בטעם. הוא נשאר הרבה זמן, למרות שאי אפשר לקרוא לזה ממש פיניש. די חיבבתי אותו, למרות שמסביבי טענו בתוקף שאני הוזה ושיש לו אפקט של דלק על בלוטות הטעם שלי – כל מה שטעמתי אחריו הרגיש כמו מים. לא הכרתי את הויסקי הזה קודם, ומסתבר שאם הייתי מכירה, כנראה שהייתי נהנית ממנו הרבה פחות – כל מי שיודע כמה הוא עולה יגיד לכם אוטומטית שהוא מזעזע, למרות שהוא בסדר גמור (לפחות בעיני).
Johnny Walker Red Label – ג'וני אדום תמיד ביאס אותי, אבל אפילו בטעימה הזאת הוא היה הגרוע והסתמי ביותר. אין טעם, אין ריח, סתם צריבה קלה של אלכוהול. מצד שני, כולם התעקשו שה-JPS מקודם דפק לי את חוש הטעם והריח. נגיד. שיהנה מהספק.
Johnny Walker Black Label – ג'וני ווקר שחור, לעומת האדום, הוא כבר סיפור אחר. באף מרגישים ממש טיפה עשן, תפוז סיני (היתה קצת התלבטות לגבי איזה הדרים, בסוף יצא קומקוואט) ומרמלדה. בטעם – הדרים. ועדיין, המשכתי להודיע לכולם שהג'ון פלייר ספיישל הרבה יותר טעים. טוב, אולי יש משהו בתיאוריית הדלק. כנראה שאני חייבת לשני הג'וני ווקר טעימה חוזרת יחד עם ה-JSP, והפעם כשה-JSP אחרון.
Johnny Walker Green Label – ג'וני ווקר ירוק הוא בלנדד מאלט (למרות שאני ממשיכה לקרוא לזה פיור מאלט לפי ההגדרות הישנות, מתוך הרגל), כלומר מורכב אך ורק מסינגל מאלטים ואין בו טיפת גריין. ובכל זאת, למרות שיש ציפייה שהוא יהיה הרבה יותר מעודן, הוא נותן מכת אלכוהול קטלנית ומחוספס הרבה יותר מהג'וני השחור. לג'וני הירוק יש בעיקר טעם של סוכר שרוף, ומשהו קצת לימוני. באף – קצת מלפפון ואולי טיפ טיפה לענה. ג'וני ווקר ירוק הוא דרינק ראוי, אבל מכיוון שרמת המחיר שלו אחרת לגמרי, "ראוי" יחסית לבלנדדים אחרים זה ממש לא מספיק, ובמגרש של הסינגל מאלט הוא לא שחקן שמתקרב אפילו למעניין. בקיצור, מפספס מכל הכיוונים. עכשיו רק נשאר לסתום את החור בהשכלה בנוגע לג'וני גולד, שאני שומעת מסביב יותר ויותר שהוא וויסקי לא רע בכלל.
Cameron Brig - קמרון בריג הוא סינגל גריין, כלומר אין בו טיפה של סינגל מאלט והוא מזוקק כולו בזיקוק רציף. במפתיע, הוא הזכיר לי באף את גלנליווט 12 עם כל הפרחוניות שלו. מצד שני, לא הרגשתי שום דבר מעניין שאפשר לשים עליו את האצבע בטעם. לא מתחבר לי בכלל לסקאלה של הויסקי שטעמנו. עוף מוזר. נראה לי שהוא התחלה טובה לאנשים שויסקי קשה להם, אבל מתעקשים לנסות בכל זאת.
Old Clipper - השמועה מספרת שמדובר בכלל בויסקי שהוא המצאה ישראלית – סקוטש ממזקקה עלומת שם שקיבל בארץ את השם אולד קליפר והולך כאן לא רע. לא בדקתי לעומק בעצמי, אבל העובדה שאי אפשר למצוא עליו כמעט מידע בדרכים קונבנציונליות מחזקת את העניין. ככה או ככה, מדובר בויסקי עם ניחוחות של טופי ותה, וטעם של מיץ פטל עם דלק מטוסים. מתאים לחובבי ויטמינצ'יק שרוצים לקחת את השתייה שלהם צעד קדימה.
Famous Grouse - פיימוס גראוס ירגיש מוכר לחובבי מקאלן, שהוא אחד המרכיבים של הבלנדד הזה. המון שרי באף, וטעם שמזכיר סוכר שרוף (למה אני לא אומרת קרמל, שאלו אותי? כי קרמל זה שנייה לפני שהסוכר נשרף). בסך הכל נחמד, אבל אם מחפשים ויסקי שהוא דרינק פשוט, ישיר ומתקתק, עדיף כבר ברבן, לא?
Dewar's - דיואר'ס הוא הבלנדד שהכי מתחרה עם הברבנים במגרש שלהם, בתוספת טיפת טעם מעושן. דרינק די כיפי, אבל אתם כבר יודעים מה אני מעדיפה.
White & Mackay – הכוכב הבלתי מעורער של הטעימה. ווייט אנד מקיי מיושן בעצמו בחביות, כבלנדד, ואפילו פעמיים. זה מורגש בהחלט. באף יש בעיקר שזיפים, ומתיקות של פירות, או יותר נכון, קומפוט. השזיף ממשיך גם לטעם, הפעם יותר שזיף מיובש (היי, תכף ט"ו בשבט, לא?). ויסקי מעניין, מורכב ורב טעמים יחסית לבלנדד, וכשמכניסים את מרכיב המחיר (קצת פחות מ-100 ש"ח לבקבוק), מקבלים את הבלנדד הכי שווה ומשתלם שיש.
Grant's - גרנטס הוא ויסקי שמלכלכים עליו לא מעט, אבל אותי הוא לא מבהיל. הוא מזכיר לי בעיקר טעם של "טרום-ויסקי" – כל מה שקורה לויסקי לפני שהוא מגיע לדוד הזיקוק. טעם של wash, טעם של גרגר שעורה מלותת שלועסים. מבחינתי זה מעורר אחלה זכרונות מהמזקקה, ואני מחבבת את הגרנטס מאוד. יש בו גם קצת מהמתיקות השרופה הזאת שהזכרתי קודם, אבל זה רק חלק מהמכלול.
William Lawson - טוב, זה כבר באמת היה יותר מדי בשלב הזה (אני שמה לב למגמה חוזרת לגבי הויסקי האחרון בטעימות האלה…).
בסופו של דבר, זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה (או לפחות ייקח עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה) שאני מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לבלנדדים. מבחינתי הווייט אנד מקיי הוא גילוי אמיתי, וגם הגרנטס. הטעימה הזאת גרמה לי לחשוב שוב על ההשפעה של דיעות קדומות והנחות יסוד שיש לנו על הטעם וההעדפות שלנו. יש פה ברשימה לא מעט ויסקי שמקובל לקטול בלי לחשוב פעמיים, וכשמקדישים לו תשומת לב מגלים שהוא יכול להיות לא רע בכלל, ובכל מקרה טוב הרבה יותר ממה שהרשינו לעצמנו לחשוב. חושבת שכל אחד צריך מדי פעם לטעום "על עיוור" ויסקי שיש לו דיעות מוצקות לגביו, לטובה או לרעה. נראה לי שצפויות לכל אחד כמה הפתעות.
23 תגובות עד כה ↓
1 יהו // 8 פברואר, 2009 בשעה 8:08
JPS נוראי.
ותגידי,
הלכת ישר אחרי כל הטעימות האלו?
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 8th, 2009 9:15:
אם לא הלכת לנסות אותו שוב לפני שכתבת את זה, אתה לא רציני.
ולא, אי אפשר להגיד שהלכתי לגמרי ישר. האמת, אני לא מספרת פה חצי ממה שקרה בטעימה ההזויה הזאת, כולל מבחר אגדות מתי המקלל וסיפורי גבורה על מסעות שתייה תחת אש.
[Reply]
מאת יוחי בתאריך יולי 22nd, 2009 18:16:
הבלנד (הזול ) הכי טוב הוא
ISLAY MIST
בן של לפרויג ב 100 ש"ח לבקבוק
[Reply]
2 יהו // 8 פברואר, 2009 בשעה 9:43
הרגת אותי. לגימה בשמונה בבוקר?
אפילו לי יש אלוהים.
(ואיכשהו הייתה לי הרגשה שאת מסתירה את כל הפרטים הפיקנטיים.)
[Reply]
3 ליאור שיאון // 8 פברואר, 2009 בשעה 15:44
זה משלנו עוד שהיית בעוד טעימה דומה? את הWilliam Lawson אני כבר לא זוכר.. או שלא היה?
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 8th, 2009 15:58:
היה, היה… גם אני לא באמת זוכרת אותו, אבל כמו בקטע החינוכי הידוע מרחוב סומסום, "היום זכרתי כי את הכל רשמתי" (ושלכם דם המכבים). ואם תסלח לי, אני סומכת על הזכרון שלך בסוף הטעימה הזאת בערך כמו שאני סומכת על שלי.
[Reply]
4 ליאור שיאון // 8 פברואר, 2009 בשעה 16:00
אה זו כן הטעימה אצלנו? יאללה. שום מילה על המועדון? משהו שאני יכול להשתמש? זכרון מהפגישות אין לי, מה שאני לומד אני שוכח בבוקר למחרת.. כל מה שנשאר זו התקווה שמישהו יכתוב על זה ואני אגיד גם אני..
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 8th, 2009 16:23:
די, חשבתי שרק את ה-William Lawson אתה לא זוכר, לא את כל הטעימה!
פעם הבאה מבטיחה להוסיף גרפיטי בתחתית הפוסט "ליאור היה כאן". 
[Reply]
5 ליאור שיאון // 8 פברואר, 2009 בשעה 16:25
יפה. את מבינה לליבי.
[Reply]
6 tom127 // 8 פברואר, 2009 בשעה 17:18
יש בלנדד שעולה 95 ש"ח,טוב יותר מכל הוויסקים שטעמתם לפי דעתי[אם כבר מדברים על הבלנדד הכי שווה ומשתלם שיש.]
קוראים לו ISLAY MIST.עוד בלנדד ממזרי[גם הוא קשור לאיילה]-BLACK BOTTLE
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 8th, 2009 18:09:
כן, Islay Mist באמת מוצלח. חשבתי להביא אותו, אבל פתאום נראה לי שאין כל כך מה להשוות אותו לבלנדדים אחרים ואולי עדיף לבדוק אותו דווקא יחד עם Islay אחרים. ה-Black Bottle זה מה שהבאת אז, לא? זה שקנית על עיוור.
אני מתחילה לחשוב שיש מקום לטעימת בלנדדים מעושנים כקטגוריה נפרדת…
[Reply]
7 tom127 // 8 פברואר, 2009 בשעה 18:19
לא זוכר כבר מה הבאתי אז
ואני קונה הרבה על עיוור…
מסכים איתך שבלנדדים מעושנים זה קטגוריה נפרדת
[Reply]
8 יוסוף // 8 פברואר, 2009 בשעה 23:46
את black bottle יצא לי לטעום בבקבוקיה (המקום שמבקבקים בו, לפי העובדים שם.. ולא מייצרים) באזור-תעשיה שכוח-אל בסקוטלנד כמדומני.
הוא חביב. ראוי לשתייה. מורכב באופן מפתיע יחסית לבלנד
שכחתם לדגום את הוויסקי-סופרים שמוכרים…זה באמת אתגר.
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 10th, 2009 10:39:
"בקבוקיה"? איזה שם מעולה ל-bottling hall… אימצתי, מעכשיו אני אקרא לזה "הבקבוקיה".
ויסקי סופרים? אתה מתכוון לאלה ב-30 ש"ח? שמע, לא רצינו שזאת תהיה הטעימה האחרונה שלנו…
[Reply]
מאת יוסוף בתאריך פברואר 11th, 2009 0:44:
לזכותם יאמר שהם עולים נגיד 70, כי הכל יקר בסופר..
אבל כן, הם שווים בערך 30, וגם זה אם את/ה בקטע של לקנות את זה בשביל לשפוך ולתת ריח דוחה של אלכוהול לאיזה מקום, או לחלופין כדי לעשות איזשהו מבחן גבריות.
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 11th, 2009 2:28:
לשמחתי, אני פטורה ממבחני גבריות מהסוג הזה (ונראה לי שגם רוב הגברים, אחרי שהם עוברים את גיל 16…). 8)
[Reply]
9 יוחאי // 12 פברואר, 2009 בשעה 15:22
אני דווקא אוהב את הגרנטס, שרי ווד פיניש (או משהו כזה).
התשבוחות על ה White & Mackay עושות לי חשק לבדוק אותו…
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 12th, 2009 15:32:
השרי פיניש (יש גם אייל פיניש, שמקבל פיניש בחביות בירה. נראה לי יושב עליך בול…) הוא סיפור אחר, רוב האנשים אוהבים אותו הרבה יותר מהסטנדרטי, אבל אני באתי להגן לשם שינוי על כבודו של הסטנדרטי. פעם הבאה, במקום הסאוזה קונממורטיבו תקבל גרנטס רגיל.
וכן, נראה לי שהווייט אנד מקיי יקבל מקום של כבוד על תקן צ'ייסר, שזה תקן שנזנח אצלי מזמן.
[Reply]
10 בוריס // 18 פברואר, 2009 בשעה 23:36
יש לך לינק ל- white&mackay שטעמת?
ניסיתי באתר שלהם ולא מצאתי את הבקבוק שבתמונה…
http://www.whyteandmackay.co.uk/productrange/
[Reply]
מאת Islay בתאריך פברואר 19th, 2009 1:42:
כנראה שבאתר הם מראים רק את הסוגים ה-fancy שלהם…
כאן מדובר על הפשוט ביותר. הנה לינק: http://tinyurl.com/d3r2p6
[Reply]
11 יואב // 19 אוגוסט, 2009 בשעה 23:52
מה לגבי
Black & White Scotch Whisky
גדלנו עליו
[Reply]
12 נעם // 27 אוגוסט, 2009 בשעה 16:28
טיצ'רס הוא בלנדד טוב, בלנטיינס 12 הוא מצוין ואפילו שיבאס (למרות התדמית הערסית) לא רע בכלל…אבל בכל זאת חבל לבזבז מקום על בלנדד…
[Reply]
13 וויסקי לייב מכה שנית // 23 מרץ, 2015 בשעה 18:09
[…] כלל אומר אחרת לגמרי מהעיניים והראש, ותיזכר לדראון עולם טעימת הבלנדדים המיתולוגית בה דירגתי במקום הראשון והנחרץ בקבוק של John Player Special. יש […]
השארת תגובה