אקפוץ ישר לשורה התחתונה: סיגרים. מי היה מאמין. אני, שלא עישנתי סיגריה בחיי, לא התקרבתי לנרגילה, לא שאפתי עשן משום סוג חוץ מהפעם ההיא שישבתי קצת קרוב מדי למדורה בל״ג בעומר של כיתה ה׳. אני, שנמנעת מברים שמעשנים בהם, שעישון פאסיבי של סיגריות עושה לי כאב ראש. הפתעתי אפילו את עצמי, בחיי.
זה התחיל במסיבה של העבודה. המסיבות בעבודה שלי ידועות לשמצה, מהסוג הטוב. רגע אחרי שהמנכ״ל עבר עם מגש שוטים של וודקה וליטרלי שפך לנו לגרון, חבר יקר שלף סיגר. אמרתי, די, הגיע הזמן. במבט מהצד זה היה די מצחיק. בגיל 36 צריך היה ללמד אותי איך בכלל שואפים ממקל מעושן. למען הדרמה הייתי רוצה לספר שהיה קשה ומחניק ונורא, אבל האמת היא שחיבבתי את זה מהרגע הראשון. זה היה Bolívar כלשהו, וגם זה פרט שדליתי רק אחר כך. שלוש מסקנות היו לי מהנסיון הזה: אחד, שאני נהנית הרבה הרבה יותר מהעשן שבצד שלי של הסיגר מאשר מהעשן שיוצא מהצד השני. שתיים, שאחרי שנים עם וויסקי, אני יודעת אינסטינקטיבית מה לחפש בסיגר. עולם אחר של טעמים, אבל הרעיון אותו רעיון. שלוש, ש-Bolívar זה נחמד, אבל משהו חסר.
שבועיים אחר כך, עם חבר אחר ב-Par Derriere בקינג ג׳ורג׳, הגיע הזמן לנסיון הבא. על Par Derriere אולי כדאי שארחיב בנפרד אחרי עוד נסיון, כי הפעם הזאת היתה ערבוב כאוטי משהו של אדיבות וחביבות עצומות עם חוסר מקצועיות מבאס. מתפריט הסיגרים הקטן ניסו להמליץ לי בהתחלה על Romeo y Julieta כלשהו, אבל אני נתפסתי על Montecristo Petit Edmundo. קוצץ סיגרים לא היה וגם לא מצית מתאים או אפילו גפרורים נורמליים, אז זרמנו על קטע פרטיזני, קצצנו בסכין והדלקנו במצית רגיל מהשולחן ליד. שתי שאיפות, ואני חושבת שבדיוק כאן התאהבתי.
כל מה שרק נרמז קלות ב-Bolívar פתאום הופיע כאן בשיא הכוח. ניחוח עמוק ועשן מבושם, הדרים ועץ ועור ומתיקות אחרת שעוד לא למדתי לתת לה שם. ופתאום מצאתי את עצמי מחפשת וטועמת ומנסה להבין וללמוד את קשת הטעמים האדירה הזאת שנפתחה לי פתאום, וכל העולם החדש והמוזר הזה של מה זה בדיוק סיגר וממה הוא עשוי ואיך זה משפיע על הטעם ומאיפה הוא מגיע ואיזה סוגים יש ומה ההבדלים ואיך כל הפלא הזה קורה. ואיך מעשנים בכלל ואיך קוצצים ומה מקובל וכל המיומנויות החדשות האלה שעוד אין לי. וזה הרגיש פתאום כמו פעם מזמן כשרק התחלתי עם וויסקי ולא היה גבול לתדהמה ולסקרנות ולהיקסמות, והתרגשתי.
הזמנתי בנדיקטין בשביל המונטקריסטו, זה הרגיש כמו הדבר המתאים. האופן שבו דרינק מעצים סיגר זה משהו שלא הכרתי קודם. שמעתי הרבה ממעשני סיגריות ש׳איך אפשר וויסקי בלי סיגריה׳, אבל נראה לי שהם מבלבלים בכיוונים. זה לא הדרינק שחסר לו העשן, זה העשן שמועיל לו הדרינק.
ועולם חדש נפתח.
10 תגובות עד כה ↓
1 אורי // 26 ינואר, 2015 בשעה 2:18
תתחדשי. אצלי זה תמיד יהיה סיגר וטקילה. קוניאק או רום זה גם טוב, אבל באופן מפתיע וויסקי פחות מסתדר לי.
שיהיה טעים.
[Reply]
מאת Islay בתאריך ינואר 26th, 2015 11:33:
טקילה? באמת? איזה טקילה עם איזה סיגר? בינתיים גם לי וויסקי לא מסתדר, ניסיתי רום ופורט.
[Reply]
מאת אורי בתאריך ינואר 26th, 2015 19:45:
כל טקילה משובחת לטעמך. שלי הן בדרך כלל פטרון או דון חוליו, אנייחו. אני רחוק מלהיות מומחה או מנוסה מספיק בשביל להתאים אחד לאחד.
[Reply]
2 Gal Granov (@galg) // 26 ינואר, 2015 בשעה 10:54
ברוכה הבאה למועדון.
גם אני שלא עישנתי סגריה נפלתי לרשת הסיגרים.
מדי פעם זה באמת נחמד. ואכן הסיגר הולך טוב עם משקה, אבל לא רק. אחד השילובים הטובים זה קפה חזק וטוב. ולעיתים גם עם חלב..
נסי ותהני!
[Reply]
מאת Islay בתאריך ינואר 26th, 2015 11:34:
קפה? חלב? מעניין.
רושמת, בהחלט רושמת. אגיע לשם מתישהו.
[Reply]
מאת אורי בתאריך ינואר 26th, 2015 19:45:
ממליץ לנסות קפה קובני, כמובן. באופן לא מפתיע יש מעין דמיון משפחתי.
[Reply]
3 תומר בן דוד // 26 ינואר, 2015 בשעה 12:18
בוליבאר? קפצת ישר למים העמוקים…
[Reply]
מאת Islay בתאריך ינואר 26th, 2015 13:37:
והם הרגישו לי קצת רדודים, אז בכלל…
[Reply]
4 דורי // 5 אוגוסט, 2018 בשעה 15:52
וואו, יפה. הלוואי ועוד נשים בישראל היו מתנסות בסיגרים. המשכת לעשן מאז?
[Reply]
5 דורי // 13 מרץ, 2019 בשעה 15:03
אשמח מאוד לעשן איתך, אם את עדיין בעניין.
[Reply]
השארת תגובה