Whiskology - ויסקי בלוג

לא מזמן שוב מצאתי את עצמי מתקשרת למוקד השירות של יס, במטרה להעיר את מי שנוחר שם עם הראש על מכשיר הוידאו שמשדר את TCM. כן, ככה אני מדמיינת את זה. אם הסרטים מ-1950, אין סיבה שמכשיר השידור יהיה חדש בהרבה. עוד פעם התרגום יצא מסנכרון, ואני צופה בלורן באקול אומרת לבוגארט "So you do get up, I was beginning to think you worked in bed like Marcel Proust" כשהתרגום מספר לי שבדיוק עכשיו אלביס עושה כיף באקפולקו. מפה לשם, הבחורה האדיבה ביס הציעה לי חודש התנסות חינם בערוץ הטיולים, איזה מין ערוץ שכולו גלויה מתמשכת עם קריינות מפוקפקת, ויש לי חשד שהוא הרבה היותר אפקטיבי במצב תודעה אלטרנטיבי, אם להיות עדינה.

כרגיל, ניצלתי את ההזדמנות כדי לדוג איזה משבצת שידור שמוקדשת לסקוטלנד, ואחת במיוחד תפסה את תשומת הלב שלי: Scotland, the edge of the land. התיאור הבטיח מסע ממעוף הציפור לאורך קו החוף של סקוטלנד, כשהפרק הראשון מתחיל בקפיצה מגלזגו דרך אראן לקמפבלטאון, אל צוקי קינטייר ועד Inverary – איזור שיש לי אליו רגשות חמים במיוחד. בטח צפויים לי נופים של שמיים כחולים עם ענני נוצה, קילומטרים של הרים מוריקים, טירות אבן ואגמים,קו חוף פראי ומסולע ואוקיינוס כחול, חשבתי לעצמי. משהו כמו התמונה שמופיעה בראש העמוד הראשי של הבלוג, או הנופים ברקע הנסיעה של רובי קולטריין מלונדון לגלזגו בדרכים צדדיות (ידעתם שבאתר של יס יש סדרות טלויזיה שלמות לצפייה און ליין? גם אני לא). לבהות בנופים כאלה חצי שעה – מה רע?

כן, התמונה החיננית הזאת מתוך הסרט היא קישור. הכניסה על אחריותכם.

ההתחלה נראתה סבירה. אמנם לא היו שם שמיים כחולים אלא אפורים והכל טבל בערפל סטייל כלבם של בני בסקרוויל, אבל פה ושם ביצבצה איזה טירה, קצת מרחבי שדות ירוקים וקוי חוף פראיים. הייתי צריכה לדעת כבר כשהתחילו צלילי החליל צד שמשהו רע עומד לקרות. בכלל, לסרטוני "גלויה מ…" או "מסע ממעוף הציפור" מהסוג הזה יש מוזיקה אופיינית כמעט כמו שלפורנו מהסבנטיז יש מוזיקה אופיינית, והיא כוללת חליל צד, לפעמים אפילו חליל פאן, קצת כלי מיתר (לפעמים אפילו נבל!), אורגנית עם שניים-שלושה מקצבים ותחושה כללית של אניגמה פוגשים את סלון המסאג' השוודי של רוחמה (+מניקור). כשהתחילו לזרום תמונות מדכאות של מספנות נטושות על נהר הקלייד, תחנות כוח, רציפים נרקבים לתוך הים, בסיסי נשק גרעיני וצוללות טבועות עם מאות הרוגים בדרך לצוקי קינטייר ושאר זוועות, הבנתי שזה לא הולך להשתפר. זאת אומרת, זה לא כל כך התוכן ולא הצילומים, שיכלו לשרת כנראה סרט תיעודי עם קצת יותר בשר. זה השילוב שלהם עם מוזיקת הרקע העלק-מרגיעה והקול המונוטוני שהוא המקבילה הקריינית למוזיקת מעליות, שיוצר דיסוננס לא כל כך נסבל. טוב, נו, די. תלחצו. אתם צריכים לחוות את זה לבד.

בכל זאת מצאתי נקודת אור קטנה בחצי השעה ההזויה הזו – 50 שניות שלמות הוקדשו לקמפבלטאון אהובתי, מתוכן 10 שניות של אקסטרים לונג שוט על תחת של דייג. זה איפשהו בדקה ה-17, לא להחמיץ. בשבוע הבא ישדרו את הפרק על Islay. מקווה שהרעלת סוכר וקקאו מערימה של בראוניז שוקולד פאדג' זה היי מספיק לצליחה בכבוד של הפרק הבא.

לפני שבועיים בערך נקלעתי לחנות "מבחר המשקאות" באבן גבירול פינת ארלוזרוב, והעפתי מבט על המחירים מסביב. בזמן שרוב המחירים היו ממוצעים יחסית לחנויות מהסוג הזה (פה ושם זול יותר בכמה שקלים, פה ושם יקר יותר), תפס לי את העין Bowmore Legend, סינגל מאלט מ-Islay שנמכר ב-220 ש"ח – מחיר יחסית מצחיק לסינגל מאלט בארץ. המוכר אמר שזה עניין של מלאי אבל לא הרחיב, ואני יצאתי משם קצת תמהה על העניין. בעצמי לא קניתי, כי החרם החינני שלי על Bowmore עדיין בתוקף, מאז שהם הצליחו להרגיז אותי לאללה בביקור במזקקה. Bowmore היא במובן מסוים המזקקה הכי ספייסיידית (=מסחרית וה-Whisky Trail נשפך לה מכל החורים) ב-Islay – כולה ממלכתיות נפוחה, איזורי תצוגה מוארים בתאורה רומנטית, ציוני דרך לא מעניינים כמו החבית שהנסיך צ'ארלס בעצמו הפריח עננה קלה בכייון הכללי שלה ושאר עניינים מעצבנים. בחודש נובמבר לא היו יותר מדי דורשים לסיור במזקקה ואני קבלתי סיור פרטי.

בכל מזקקה שבקרתי בה צילמתי כל אחד מהשלבים בייצור, מה שהסתבר אחר כך כמענין מאוד להשוואה. סוגי מכונות גריסה, גבהי דודי זיקוק, מיכלים מעץ או ממתכת וכו'. לקראת סוף הסיור בבאומור הגענו ל-warehouse, כאילו warehouse כי למעשה בבאומור מיישנים בקושי אחוז קטנטן מהחביות במקום. ה-warehouse של באומור הוא תמצית המקום – חלון עץ יפהפה עם זכוכית אטומה ומאחוריה תצוגה מטופשת של 9 חביות בגדלים שונים, במראה "אותנטי". ממש ליד עמדו זוג דלתות חצי פתוחות שהובילו למשהו שקרוב, אבל לא בדיוק, ל-warehouse אמיתי.

שאלתי בנימוס את הבחורה שהדריכה את הסיור הבלעדי שלי אם אני יכולה לשרבב את המצלמה שלי מבעד לדלתות החצי פתוחות ולצלם את החביות המתיישנות. השאלה שלי נתקלה בחוסר הבנה טוטאלי. הרי זה ה-warehouse, אמרה המדריכה והצביעה לעבר תצוגת החביות המטופשת. זו התצוגה, אמרתי, ושאלתי שוב את רשותה לצלם מבעד לדלת הפתוחה את ה-warehouse, שלא לומר להציב את כף הרגל שלי 15 ס"מ מעבר לסף הדלת. בשילוב מרשים של תדהמה, רתיעה, מיאוס, חרדה וחוסר אונים אמרה המדריכה שהיא צריכה לקבל את אישור מנהל המזקקה. מכאן והלאה התגלגלה מסכת היסטרית ביותר של טלפונים, בקשות מיוחדות ונסיונות איתור של כל מיני אחראים כשאני בינתיים עומדת לתומי בחנות של המזקקה וזוכה למבטי שטנה מכל מיני אנשים לא ברורים. בסוף אמרתי יפה תודה ושלום והלכתי, כשאני מבטיחה לעצמי שאף שקל שלי לא ילך יותר לתחזוקת חביות התצוגה האלה.

אז נכון, יש משהו מאוד ישראלי בעצם הרצון לא להסתפק בעמידה מנומסת מאחורי חבלי ההפרדה תוך צפייה בתצוגה הרשמית והנאה המיועדת לתיירים שכמותי, אלא לצעוד לתוך "הדבר האמיתי", או לפחות לצלם אותו. למרות זאת, נדמה לי שהבקשה הבאמת עדינה ומנומסת שלי עמדה במבחן הסבירות, בייחוד אחרי שביקורים במזקקות אחרות הניבו חוויות גמישות במיוחד בלי שאפילו ביקשתי, משיחות עם עובדי הביקבוק בברוקלאדי באיזור שבכלל לא נכלל בזמנו בסיור, ועד הדרכה מרתקת מול תוכנת ניהול מזקקת לגבולין בחדר בקרה שבהחלט לא מיועד לתיירים, והכל מיוזמתם. ורק בבאומור שקועים בחלונות התצוגה שלהם, ועוד מוסיפים על זה גישה מחורבנת (וסליחה על הצרפתית).

אז באומור אני לא קונה. אבל אתם? אתם תהנו.

אז כמה ימים אחרי שראיתי את הפלא במבחר המשקאות, תומר דיווח שבדרך היין הוא נמכר ב-199 ש"ח, ושזה כנראה בגלל שהחברה הסקוטית שמייבאת אותו נתקעו עם סטוק והורידו מחירים. בינתיים מישהו סיפר שבמבחר המשקאות השוו את המחיר ל-190 וקצת, ובנורמה ג'ין הוא נמכר כוויסקי השבוע בהנחה. בקיצור, חוגגים עליו, ואתם מוזמנים גם. קחו בחשבון שזה ויסקי שנמכר בזול גם בחו"ל וזו מציאה רק יחסית למחירים בארץ, אבל אם מתחשק לכם דווקא עכשיו להתחדש באיזה סינגל מאלט ואף אחד לא עובר בדיוטי פרי בקרוב, זאת אופציה טובה.

נ.ב.
ואם תומר כבר מזכיר את זה, אז על הדרך כדאי גם לציין את המבצע של ברוקלאדי שהתחיל כבר בפסח והיה אמור להגמר בפסח, אבל משום מה ממשיך באופן חצי רשמי בסניפי טיב טעם – בסביבות 30-50% על כל הברוקלאדי, לרגל הכניסה שכנראה לא הצליחה של טיב טעם לעסקי יבוא הויסקי. וזה באמת שווה. (:

היום הסתיים Feis Ile, הפסטיבל השנתי באי Islay. כמו כל שנה, גם השנה הפסטיבל היה בליל תיירותי מאוד של ויסקי, מזקקות, מוזיקה מקומית ותחרויות ספורט קצת מוזרות. אני מניחה שזה יכול להיות נחמד אם נכנסים לאוירה, אבל אם כבר מבקרים במזקקה, נראה לי שאני מעדיפה ביקור יותר פרטי וטעימות נוסח Whisky Live מאשר את מצעד ילדי בית הספר של Islay ברחוב הראשי של באומור ונגני אקורדיאון וחמת חלילים בחצר של ברוקלאדי.

אז מה בכל זאת היה מעניין בפסטיבל השנה? ובכן, הכי מעניין השנה היה בכלל לעקוב אחריו בטוויטר. לא מעט עדכונים שוטפים מאנשים שנמצאים בפסטיבל, תמונות, וידאו וכו'. אחד האירועים שבלטו היה מכירה פומבית של הבקבוק הראשון מהחבית הראשונה של ויסקי ממזקקת קילכומן (Kilchoman) הטרייה יחסית. הויסקי בן 3, ממש שנייה אחרי שכבר מותר לקרוא לו Scotch לפי החוק, ועם כל הכבוד לו ולראשוניות שלו, לא הייתי מעריכה את תוצאות המכירה ביותר מכמה מאות פאונדים, גג 1000 פאונד, וגם זה אחרי שמנצלים עד הסוף את הבאזז וסומכים על איזה יפני חסר מעצורים שיסתנן למכירה.

בטוויטר התחילו לרוץ קצת הימורים על המחיר הסופי, וכששמעתי שהבקבוק נמכר בסוף ב-5400 פאונד שברתי קצת את הראש איך זה יכול להיות. קצת אחר כך שמעתי שהכסף הולך לצדקה, ושהזוכה הוא לגמרי במקרה בעל המניות העיקרי במזקקה. נו, עכשיו הכל ברור (וכמה מעייפת כל הפעילות השיווקית הזאת). אבל כאמור, ככל שהמכירה עצמה לא היתה מעניינת במיוחד, היה מעניין מאוד להריץ ניחושים בזמן אמת עם אנשים מכל העולם.

ועכשיו, תסתכלו רגע בוידאו הזה של המכירה הפומבית. מה הכי קופץ לעין (חוץ משוט ארוך מאחור של מנהל המזקקה מגרד בישבנו תוך כדי נאום)?

(טוב, בינתיים הוידאו שאני מנסה לשלב פה בעמוד עושה קצת בעיות, אז עד שאני אסדר את זה, קבלו לינק)

Kilchoman Auction.

אז מה הכי בולט? כל פעם שאני רואה את התמונות מהאירועים האלה, את הוידאו, אני נקרעת מצחוק ושוברת את הראש איפה נעלמה הפוזה. איזה פער עצום בין התדמית של ויסקי סינגל מאלט שאנחנו רגילים אליה בארץ, כולה עמוסה ביאיר לפידים שמטים הצידה את הראש המשוח בג'ל ואומרים "בשבילי רק לגבולין 16", לבין האנשים המבוגרים בחולצות המשובצות ומעילי גשם מניילון שמסתובבים בחצר של מזקקת קילכומן. בדמיון אני שותלת בחצר המזקקה את אחד היאיר לפידים בין הסוודרים הססגוניים ותסרוקות ה"הלוואה וחסכון" המתעופפות ברוח, ומחכה לראות מה יקרה. אין, אי אפשר לשמור על הפאסון בסביבה כזאת. בא לי איזה ניעור כזה בברים התל אביביים.וחוץ מזה, האיש הזה מ-McTear's שמנהל את המכירה – כנראה לזה מתכוונים כשאומרים על מישהו שהוא יכול לשיר את ספר הטלפונים. הוא מגיש סדרה חשבונית באקספרסיביות של המלט. מתי המכירה הבאה של Claret? (:

והנה סיכום כמעט-זמן-אמת של עדכונים מ-Feis Ile 2009.