Whiskology - ויסקי בלוג

Whiskology ויסקי בלוג

לפעמים סיגר הוא לא רק סיגר

26 בינואר, 2015 מאת Islay · תגובה אחת

אקפוץ ישר לשורה התחתונה: סיגרים. מי היה מאמין. אני, שלא עישנתי סיגריה בחיי, לא התקרבתי לנרגילה, לא שאפתי עשן משום סוג חוץ מהפעם ההיא שישבתי קצת קרוב מדי למדורה בל״ג בעומר של כיתה ה׳. אני, שנמנעת מברים שמעשנים בהם, שעישון פאסיבי של סיגריות עושה לי כאב ראש. הפתעתי אפילו את עצמי, בחיי.

זה התחיל במסיבה של העבודה. המסיבות בעבודה שלי ידועות לשמצה, מהסוג הטוב. רגע אחרי שהמנכ״ל עבר עם מגש שוטים של וודקה וליטרלי שפך לנו לגרון, חבר יקר שלף סיגר. אמרתי, די, הגיע הזמן. במבט מהצד זה היה די מצחיק. בגיל 36 צריך היה ללמד אותי איך בכלל שואפים ממקל מעושן. למען הדרמה הייתי רוצה לספר שהיה קשה ומחניק ונורא, אבל האמת היא שחיבבתי את זה מהרגע הראשון. זה היה Bolívar כלשהו, וגם זה פרט שדליתי רק אחר כך. שלוש מסקנות היו לי מהנסיון הזה: אחד, שאני נהנית הרבה הרבה יותר מהעשן שבצד שלי של הסיגר מאשר מהעשן שיוצא מהצד השני. שתיים, שאחרי שנים עם וויסקי, אני יודעת אינסטינקטיבית מה לחפש בסיגר. עולם אחר של טעמים, אבל הרעיון אותו רעיון.  שלוש, ש-Bolívar זה נחמד, אבל משהו חסר.

 

montecristo

 

שבועיים אחר כך, עם חבר אחר ב-Par Derriere בקינג ג׳ורג׳, הגיע הזמן לנסיון הבא. על Par Derriere אולי כדאי שארחיב בנפרד אחרי עוד נסיון, כי הפעם הזאת היתה ערבוב כאוטי משהו של אדיבות וחביבות עצומות עם חוסר מקצועיות מבאס. מתפריט הסיגרים הקטן ניסו להמליץ לי בהתחלה על Romeo y Julieta כלשהו, אבל אני נתפסתי על Montecristo Petit Edmundo. קוצץ סיגרים לא היה וגם לא מצית מתאים או אפילו גפרורים נורמליים, אז זרמנו על קטע פרטיזני, קצצנו בסכין והדלקנו במצית רגיל מהשולחן ליד. שתי שאיפות, ואני חושבת שבדיוק כאן התאהבתי.

כל מה שרק נרמז קלות ב-Bolívar פתאום הופיע כאן בשיא הכוח. ניחוח עמוק ועשן מבושם, הדרים ועץ ועור ומתיקות אחרת שעוד לא למדתי לתת לה שם. ופתאום מצאתי את עצמי מחפשת וטועמת ומנסה להבין וללמוד את קשת הטעמים האדירה הזאת שנפתחה לי פתאום, וכל העולם החדש והמוזר הזה של מה זה בדיוק סיגר וממה הוא עשוי ואיך זה משפיע על הטעם ומאיפה הוא מגיע ואיזה סוגים יש ומה ההבדלים ואיך כל הפלא הזה קורה. ואיך מעשנים בכלל ואיך קוצצים ומה מקובל וכל המיומנויות החדשות האלה שעוד אין לי. וזה הרגיש פתאום כמו פעם מזמן כשרק התחלתי עם וויסקי ולא היה גבול לתדהמה ולסקרנות ולהיקסמות, והתרגשתי.

הזמנתי בנדיקטין בשביל המונטקריסטו, זה הרגיש כמו הדבר המתאים. האופן שבו דרינק מעצים סיגר זה משהו שלא הכרתי קודם. שמעתי הרבה ממעשני סיגריות ש׳איך אפשר וויסקי בלי סיגריה׳, אבל נראה לי שהם מבלבלים בכיוונים. זה לא הדרינק שחסר לו העשן, זה העשן שמועיל לו הדרינק.

ועולם חדש נפתח.

← תגובה אחתנושאים: לשתות בתל אביב · סיגרים

וודקה ת'יאו ופנטזיית העוגה

27 בדצמבר, 2014 מאת Islay · 2 תגובות

מזמן הפסקתי להתייחס לאלכוהול בכובד ראש. פיוריסטית וויסקי הפסקתי להיות לפני שנים, כשחזרתי מההתלמדות במזקקה בסקוטלנד – כשנמצאים קרוב לביזנס, כשרואים שמזקקה קסומה היא בסופו של דבר בסך הכל מפעל ייצור, כשרואים את האריזות והתוויות זרוקים בערימות על הרצפה, מאבדים את התמימות וזה בהחלט לטובה. אלכוהול הוא, בסופו של דבר, הנאה קולינרית או סתם כיף, ובשנים האחרונות נכנסו אצלי לקטגוריה הקולינרית הרבה ג'ין, טקילה, קוקטיילים, תזקיקי ענבים ויין, ולקטגוריית הכיף נכנסו, ובכן, כל אלה וגם השאר. ג'ין וטוניק בפסאז', מאגנרס סיידר במנזר, דוליז מהדיוטי פרי, קמפרי אצל סבתא, ולשאלת ה'צ'ייסר עלי, מה תרצי' אני עונה ב-90% מהמקרים 'וודקה'. לכל דבר יש את המקום והטיימינג שלו.

אבל גם בעולם המאוד לא פיוריסטי שלי יש דברים שלא יעברו. למשל, עם וודקה ואן גוך והנגזרות שלה אף פעם לא הסתדרתי. אני נתקלת בה בעיקר בחתונות ובמסיבות של העבודה, ואפילו שם כשצ'ייסר שלא חושבים עליו יותר מדי יכול לגמרי לעבוד, הסינתטיות, המתיקות המוגזמת ואיזה מין טעם לוואי מוזר הפכו אותה לאופציה לא סבירה. לכן הופתעתי מת'יאו, האחות הקטנה, הטיפה יותר זולה וההרבה יותר מקושקשת של ואן גוך, שנקלעתי לטעימה שלה לא מזמן. לא הכל פה עובד, מן הסתם, אבל החלק שכן – מפתיע.

theo_classic ת'יאו קלאסית – מחירי הוודקות הבסיסיות עלו להחריד מאז הרפורמה במס. ת'יאו מתומחרת איפשהו באמצע בין הפשוטות לפרימיום וונאבי, סביב ה-100 וקצת, אבל היא דומה מאוד לאבסולוט/סמירנוף/סטולי שמתומחרות נמוך ממנה. ומכיוון שזוברובקה מנצחת בקטגוריה הזאת מאז ומתמיד, ומכיוון שאפשר למצוא וודקות טובות מאוד בהפרש מחירים שהולך וקטן (סביב 80 ש"ח נוספים לוויברובה סינגל אסטייט או בלוודיר), אני לא מוצאת סיבה טובה לבחור דווקא בה.

theo_red_apple ת'יאו תפוח אדום – הפייבוריט שלי בסדרה הזאת. בניגוד למצופה, לא מתוק מדי, גם יחסית לליקרי תפוחים אחרים (כי ת'יאו היא לא באמת וודקה אלא ליקר לכל דבר, מכיוון שמוסיפים לה סוכר ותמציות טעם). זה לא דומה לתפוח אדום, אבל היי, זה כמו לצפות שלארטיק תפוח או למיץ תפוחים מקופסה יהיה טעם של תפוח. זה טעים, מתוק מאוד אבל לא מוגזם, ולגמרי עובד על תקן קינוח/שוט/מרכיב לקוקטייל.

theo_cake ת'יאו עוגה – אוף, ליקר עוגה זה רעיון אדיר. אין לתאר כמה בא לי שיהיה ליקר עוגה טוב שאפשר יהיה לחסל בבינג' מטורף ביחד עם, ובכן, עוגה. כשזה יקרה אני כנראה לא אצא מהבית יותר לעולם. בקיצור, איך התחשק לי שזה יהיה מוצלח. אבל זה לא.

theo_bubble_gum  ת'יאו מסטיק – אבל גם ליקר בזוקה זה רעיון אדיר. וזה דווקא אחד ממש כיפי. מתוק רצח, כן, אבל זה כל העניין בבזוקה, לא? בכלל, נדמה לי שכשהם לא מנסים שם בואן גוך/ת'יאו לחקות טעמים טבעיים אלא הולכים ישר להארדקור סינטתי, זה עובד.

theo_jabuticaba ת'יאו ג'בוטיקבה – הזכיר לי את כל מה שאני לא אוהבת בואן גוך.  כאמור, אני מעדיפה אותם כשהם לא מנסים לחקות טעמים טבעיים.

 

שורה תחתונה: ת'יאו תפוח אדום כיפי לאללה. אני חושבת שבקיץ הוא לגמרי יככב אצלי, קפוא עם סודה. בכלל, תפוחים תופסים מקום מכובד אצלי בזמן האחרון. פותחת קלבדוס חדש, אולי יהיו לי כמה מלים עליו בקרוב.

 

← 2 תגובותנושאים: ענייני אלכוהול אחרים

גלנפרקלס – טעימה מחודשת

29 בדצמבר, 2013 מאת Islay · 5 תגובות

שנים, שנים שאני רוצה לערוך טעימה רצינית של גלנפרקלס. מאז הטעימות המאולתרות שערכתי בנורמה ג'ין לפני כמה שנים ושלל האמוציות שהתעוררו שם ("אתם יכולים, גלנפארקלאס, אז למה קיבלתם 40 בבוחן בתנ"ך??" כן, הדימויים שלי הלכו למקומות מעניינים לפני שלוש שנים). המון השתנה בעולם הוויסקי הישראלי בשנים האלה. היבוא שהולך ומתרחב, המחירים שירדו בעקבות הרפורמה האחרונה, כמות האנשים שמדברים וכותבים וויסקי באופן מקצועי ומעמיק, הפופולריות של סינגל מאלט כתחביב. והמזקקות המקומיות, הו כן. עולם אחר.

אז שקד (דרך היין) התחילו לייבא Glenfarclas באופן סדיר, ואני הזדמנתי לטעימה עם רוברט רנסום, מנהל השיווק של המזקקה. הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא אצעק עליו על הציונים הנמוכים בתנ"ך, ויצאתי לדרך. רק קחו בחשבון שבאתי עם ציפיות גבוהות וגעגועים עזים למליחות. ובכלל, כל הפוסט הזה יצא מלח-סוכר-מלח-סוכר, אבל למה להקדים את המאוחר.

glenfarclas-and-notes

ונתחיל מהמסקנות:

בשורה התחתונה, גלנפרקלס הוא תוספת נהדרת ולא טריוויאלית למגוון הוויסקי הזמין בחנויות בארץ. בין כל הגלנפרקלסים, היה לי קשה להחליט אם גלנפרקלס הוא וויסקי מורכב או שטוח. מצד אחד, ריבוי נימות וטעמים זה לא העניין כאן. ברוב הגלנפרקלסים יש בעיקר טעם אחד דומיננטי. מצד שאני, אם מקשיבים לו בסבלנות, בסיומת הארוכה תמיד מתחבאות שכבות עדינות עדינות. המליחות מוסיפה מורכבות כי היא מתבטאת אחרת בכל אזור של הפה – בחך העליון, בקדמת או באחורי הלשון, וגם כי מליחות (וגם מרירות, אבל זה כבר נושא נפרד), לטעמי, היא תמיד יותר מורכבת מטעמים אחרים. השאלה עדיין פתוחה, ואולי במקרה הזה אפשר פשוט לא להכריע.

גלנפרקלס 12 עדיין הפייבוריט שלי. הביטוי המוצלח ביותר של המליחות המיוחדת של גלנפרקלס, עם איזון טוב אבל גם מידת נשכנות רצויה. במחיר של 295 ש"ח (ובחלק מהחנויות גם פחות), הוא קנייה מצוינת לדרינק שוטף, ומשהו שונה לגמרי מכל וויסקי אחר שיש לכם על המדף.

גלנפרקלס 15 הוא הוויסקי האולטימטיבי לחובבי וויסקי שמחפשים משהו ידידותי ומורכב, אבל אין להם באמת סבלנות לטעימות מסובכות. הוא מיוחד ושונה מהסטנדרטי, בחלט לא בסיסי אבל לא מחייב התעמקות יתרה.

גלנפרקלס 105 הוא דרינק כיפי, מתובל וקצת אגרסיבי. מבחינת המורכבות הוא ברמה דומה ל-10 שנים, ולכן התמחור שלו (400 ש"ח, כמו ה-15 שנה) גבוה לטעמי.

אה, וגלנפרקלס 25 הוא לגמרי נפלא בקוקטייל עם מלפפון ירוק. (:

ולרשמי הטעימה:

Glenfarclas 8גלנפרקלס 8 - באף, מתיקות כבדה ואגרסיבית. אחרי קצת מים מבצבצת שם איזו עשביות. בפה המתיקות קצת יותר מעודנת. גלנפרקלס בהחלט לא שטוח, יש שם שכבות, אבל שכבות של מתיקות תמיד פחות מעניינות בעיני ואני לא מתעכבת לפרק אותן למרכיביהן. יש שם בבסיס הוויסקי הזה טעם שמזכיר קרמל חרוך, וזה גם מה שנשאר בפה בסיומת הארוכה. דרינק פשוט, צעיר ואגרסיבי (יחסית לאחים הגדולים שלו).

 

Glenfarclas 10גלנפרקלס 10 - באף, המתיקות הרבה יותר עדינה והעשביות יותר משמעותית מקודם. אחרי כמה דקות הקרמליות החרוכה המוכרת מופיעה בעדינות רבה. ובפה? או, סוף סוף פוגשים נימות של המליחות האהובה של גלנפרקלס. וקצת פלפל ירוק. המתיקות מופיעה רק לקראת סוף הפיניש הארוך אבל קצת חסר העומק, מין מתיקות מהולה, כאילו מזגתי יותר מדי מים (which I didn't).

 

Glenfarclas 12גלנפרקלס 12 - כמו כל אהוב נוסטלגי, שונה מהציפיות שלי וממה שזכרתי. לא כמו כל אהוב נוסטלגי, הוא עדיין נהדר. שילוב מעודן באף של מתיקות דקה מה-8 ועשביות ופלפל הירוק מה-10. אחרי שהוספתי מים, המתיקות התעדנה עוד יותר וכמעט נעלמה, ועלו טימין ורוזמרין. בפה, המלח האהוב חיכה לי. טיפת מתיקות ברקע מרככת את כל המלח הזה ועושה אותו מאוד ידידותי, למרות המליחות הדומיננטית. אושר קטן. הפיניש קצת מטעה מבחינת עומק – מצד אחד ארוך מאוד, מצד שני רך מאוד ואין בו יותר מדי התפתחויות. וויסקי נהדר, לא כבד אבל מורכב מספיק, ואחד הנציגים הבודדים של ז'אנר המליחות הלא-ימית. סוג של must have למי שמיצה קצת את הז'אנרים הסטנדרטים ורוצה וויסקי קצת אחר, מהזן הנשכני אבל לא אגרסיבי.

Glenfarclas 15גלנפרקלס 15 - באף, שוב המתיקות מקבלת יותר מקום מאשר ב-10 וב-12, למרות שהמליחות הימית עדיין כאן. השרי הרבה יותר מורגש, עד כדי שהוויסקי הזה מזכיר טיפה קוניאק ויין, כאילו הוא מורכב משעורה וענבים. בפה, המליחות משמעותית אבל מסוג קצת שונה. כמו ההבדל בין מלח שולחני דק למלח אטלנטי (אבל למרות האטלנטי, שונה מהמליחות הימית שמוצאים בוויסקי איים. ג'יז, אני חושבת שאני אעבור לטעימות מלח). גם בפה, כמו באף, הוויסקי הזה מרגיש מאוד "ייני". הפיניש לא ארוך כמו בצעירים יותר, אבל עגול מאוד. האשליה הזאת של שעורה/ענבים יחד עם המליחות והעידון העגול הכללי, יוצרת וויסקי שאני מגדירה אותו כמתנה האולטימטיבית. הוא מורכב אבל לא מדי, הוא ידידותי אבל לא מתחנף, והוא יקסום למי שמחפש משהו מיוחד ושונה מהסטנדרטי אבל מבלי להתעמק יותר מדי.

Glenfarclas 21גלנפרקלס 21 - באף, מתיקות עדינה ביותר. לטעמי האישי והמלוח, אם כבר מתוק בגלנפרקלס, אז כמו כאן ב-21. נימה ותו לא. בפה, חלק ועגול, ה"ייניות" המתקתקה שוב מאוד בולטת (שרי שרי ועוד שרי), ונשאר רק רמז עדין למליחות הגלנפרקלסית שיושבת מתחת. גלנפרקלס 21 הוא וויסקי לחובבי קוניאק, חוץ מהעוקץ שברמז המליחות – בשבילי זה מציל אותו, בשביל חובבי קוניאק הוא יהיה עוקץ חוצפני במיוחד.

 

Glenfarclas 105גלנפרקלס 105 - יאיר גת אומר שזה מזכיר שוקולית, ומכיוון שהוא צודק, אני לא אוסיף. בעיני זה די חינני אחרי ה-21 – לפחות זה לא ממש מתוק. גם פה המלח מציץ בקושי מלמטה, אבל אני דווקא מחבבת אותו. אחרי כמה זמן מבצבצים גם ציפורן ושאר תבלינים מחממים. ה-105 הוא גלנפרקלס גס, אגרסיבי ומתובל. היחיד שנוח לי לקרוא לו "דרינק", כלומר משקה כיפי ולא מחייב (למרות שכבודו הגלנפרקלסי במקומו מונח).

 

Glenfarclas 25גלנפרקלס 25 - באף, עץ ושרי, מתיקות בינונית ורמז של עשן. מאוד מעודן. בפה, מלא עץ. מתיקות עדינה, חמיצות עדינה, מליחות עדינה. איזון מופלא. זה מסוג הוויסקים שכל מאסטר דיסטילר היה גאה בו  על תקן גולת הכותרת של המזקקה. בשבילי הוא קצת פרווה ולא מאוד מעניין, למרות שאני יכולה להעריך את האיזון. הממ. להעריך וזה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהוא הולך ממש טוב עם מלפפון ירוק, וזה עשה לי חשק לזרוק קצת פנימה ולנער את העניינים. Well, I did. פתאום זה יצירת מופת. :) כן, עשיתי קוקטייל מגלנפרקלס 25 ומלפפונים ירוקים. אל תגלו לרוברט.

 

Glenfarclas 40גלנפרקלס 40 - אה-הא! פה המלפפון הירוק כבר בפנים. באף, גם מתיקות מאוד מעודנת, קקאו, ושוב השוקולית של יאיר חוזרת לככב. בפה, מתיקות יתרה, ועוד מהמלפפון. ה-40 שנה פחות מורכב ממה שציפיתי, או יותר נכון, מורכב באותה מידה כמו הצעירים יותר (ואולי זו מחמאה נהדרת לצעירים יותר). זה היה וויסקי נהדר אם הוא היה בן 21. במחיר של בן 40, ובכן, לא בטוחה. ובמפתיע, הפיניש שלו כמעט הקצר ביותר מכולם.

 

ניו ספיריט ישר מהדוד, ללא יישון - אני מחבבת במיוחד ניו ספיריטס. גם בגלל הנוסטלגיה לריחות מזקקה, גם בגלל הקרבה לחומרי הגלם, ובד"כ רמות האלכוהול הגבוהות לא מפריעות לי. כאן, האף רענן ונהדר. מרגישים מיד את השעורה (שאגב, כרסמנו ככה סתם בתחילת המפגש). יאיר מצא שם ריח ורוד של מסטיק בזוקה של פעם. בשביל מה בכלל צריך חבית, בחיי. ובפה? אה, בשביל זה צריך חבית. כל מה שש ב-8, 10 ו-12, מתיקות קלה, מלח, פלפל ירוק, הכל שם אבל שטוח לגמרי.

 

← 5 תגובותנושאים: טעימת וויסקי