Whiskology - ויסקי בלוג

אם השלם גדול מסכום חלקיו, אז נהניתי או לא? זו שאלה מסובכת.  גם ככה אני מקפצת כל היום בעבודה מהפרטים הקטנים אל התמונה הכוללת ובחזרה, אז למה לא להמשיך בזה גם בלילה. סימנתי לי כבר לפני כמה שבועות לקפוץ ליהודה הלוי 58, מקום יחסית חדש שכמה אנשים כבר אמרו עליו דברים טובים. כשעמדתי מול מספר 58 חשבתי בהתחלה שטעיתי – המקום נראה כמו בית קפה, שולחנות בחוץ והכל, אבל לא, זה המקום, וזה בר, או פאב, או יותר נכון גסטרופאב, כמו שהם קוראים לו.

הברמנים חביבים להפליא, הבקבוקים על הקיר מנצנצים, מבחר הוויסקי משכנע למדי, רשימת המנות בכתב יד על הלוח נראית מזמינה, המוזיקה חביבה ובעיקר לא מפריעה, התאורה נעימה ולא חשוך שם והעיקר – לא מעשנים בפנים. על פניו, הכל נראה מבטיח. בפועל, המנות שנשמעו מבטיחות (סלק עם גבינת עזים, תאנים עם גבינה כחולה) התגלו כלא כל כך מוצלחות, והמחירים שנראו מבטיחים התגלו כמייצגים מנות די מזעריות בגודלן, וכאמור, לא מספיק טעימות כדי שהביס יהיה מעלף והמחיר לא רלוונטי, כמו שמצליח לפעמים במקומות אחרים. זה היה פחות בולט לולא השלט הבולט "גסטרופאב" שמרמז שהאוכל אמור להיות מרכזי במקום הזה. בהעדר תפריט אלכוהול (יש בכתובים רק יין ובירה), צריך לברר אצל הברמן את המחיר של כל דבר בנפרד, מה שקצת מעיק. מהמעט ששאלתי, התרשמתי שגם תמחור האלכוהול טיפה גבוה, למשל: ג'ין הנדריקס 48 ש"ח, וויסקי סמוקהד 62 ש"ח. מצד שני, יש להם שם כמה דברים מעניינים ולא לגמרי סטנדרטים על הבר, למשל בגזרת הברבנים (Baker's 7 לדוגמה). השירות, שהיה מאוד סימפטי, היה קצת מבולבל: הגיעו מנות שלא הוזמנו (ובסוף לא חוייבו), חוייבו מנות שלא הוזמנו ולא הגיעו, בקיצור, קצת בלאגן. ריח הסיגריות נודד מדי פעם פנימה דרך הדלתות הפתוחות הגדולות.

אני מסתכלת אחורה על מה שכתבתי ורואה שהשתמשתי המון במלים "קצת", "מעט", "טיפה", ונראה לי שזה שורש העניין – כל הדברים הם רק טיפה מעצבנים, קצת בעיתיים, מעט מעיקים. שום דבר לא מספיק דרמטי כדי לחבל באווירה הכללית, אבל גם אין כמעט שום דבר שאפשר להגדיר אותו כמוצלח לגמרי. מצד שני, המקום יחסית חדש, אז אולי כדאי לתת לו לרוץ עוד קצת ולנסות שוב. מצד שלישי, המקום מלא, כלומר הוא כבר רץ בתפקוד תקין.

אז מה בשורה התחתונה? מקום נחמד. כאמור, השלם גדול מסכום חלקיו. נראה לי שאם באים לדרינק, מצטיידים בחברה נעימה ומדלגים על האוכל, זה יכול להפוך למקום קבוע.

אל תאמינו לשתיקה ששוררת כאן – האקשן תמיד היה מאחורי הקלעים. טוב, אולי "אקשן" היא מילה קצת גדולה, אבל השאלות במייל ובטלפון זורמות כמו, ובכן, וויסקי. כלומר 50 מ"ל כל פעם, 80 ש"ח למנה (I wish). אין כמעט הפתעות. חלק רוצים עצות לקראת טיול מזקקות בסקוטלנד, לחלק יש שאלות ספציפיות על איזה ויסקי אבל רוב האנשים מתלבטים מה לקנות. צודקים, זה תמיד מסובך. כלומר, בהנחה שכסף הוא פרמטר, מקום הוא פרמטר וגם הביקור האחרון אצל רופא המשפחה שהימהם מול בדיקת תפקודי הכבד שלכם הוא פרמטר, העמידה הזאת מול מדפים על מדפים מלאי בקבוקי ויסקי היא תענוג מהול בסבל קל. זה די מבאס לעמוד מול כל האפשרויות האלה, לבחור אחת אחרי התלבטויות ולגלות בסוף שהתוצאה לא משהו. כן, כבר דברתי על זה פעם.

הכי כיף להטיל את האחריות על מישהו אחר, ואני לרוב מוכנה לשאת בעול, עם ההסתייגויות ההכרחיות כמובן. אחוז הקליעות שלי די גבוה, ואני אגלה לכם סוד: זה 30% מה שאתם אומרים שאתם אוהבים, ו-70% קריאה בין השורות. בכלל, קריאה בין השורות זה דבר חשוב מאוד כשמגיעים לעניינים של טעם, בכל נושא שהוא. האם אתם הרפתקנים או שמרנים? האם אתם מנוסים בוויסקי או חדשים? האם פיתחתם במשך הזמן פאלטה רגישה או שאתם יחסית קהים? האם יש לכם טעם מובחן משלכם או שאתם מצטטים אחרים? לא מעט פעמים, הפער בין מה שאנשים אומרים לבין מה שמספרים הרווחים בין השורות הוא לא קטן. אין פה טוב או רע, כי הרי הכל שאלה של איך למצוא לכם וויסקי לטעמכם ולעשות אתכם מאושרים, ולמה לשלוח בן אדם לרדוף אחרי איזה סינגל קאסק במהדורה סופר מוגבלת אם האושר שלו טמון בגלנפידיך 12 מהדיוטי?

תנ"כים למיניהם לעזרת המתלבטים תמיד היו, בן הלויה של מייקל ג'קסון והתנ"ך של ג'ים מאריי בראשם, ואחריהם כל מיני מדריכים אולטימטיביים, דפנטיביים, רדיואקטיביים ושאר "טיביים". אני מכירה לא מעט אנשים שנצמדים אליהם חזק, בעיקר לציונים האבסולוטיים האלה שבסוף. הנה משהו שאף פעם לא הצלחתי להבין: מה אומרים הציונים האלה? זה אמור להיות מדד אבסולוטי של איכות? של הנאה? התיאורים של הטעם, המרקם, הסיומת וכו' יכולים להיות כלי מעולה להבין במה מדובר, אבל מה אומר הציון בסוף? זה כמעט מיותר להגיד שאם ג'ים מאריי נתן ציון 9 ללפרוייג 10 שנים ו-7.5 לגלנפידיך קאורן ריזרב, זה לא אומר שהלפרוייג ימצא חן בעיניך יותר מהגלנפידיך. הרבה יותר שימושי לדעת שהגלנפידיך קאורן ריזרב הוא Sweet but vivid, וש-Peatiness and the smoked finish aren't as 'distinct' as the label suggests, ושהלפרוייג 10 הוא The most medicinal of Islay malts.  בקיצור, עזבו אתכם מהמספרים המצחיקים האלו, בחייכם.

הערת שוליים:
אני צריכה עזרה טכנית ועיצובית עם הבלוג. יש כל מיני דברים שאני מזמן רוצה לעשות עם הבלוג הזה, מתקדמים יותר או פחות, מגניבים יותר או פחות. למשל, רציתי לשנות פורמט מזמן, כי מאז ומתמיד הייתי די אמביוולנטית לגבי פורמט של בלוג. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה אבל אני לא יודעת איך, או שייקח לי חודש לעשות את מה שמישהו מנוסה יעשה בחצי שעה. בכל מה שנוגע לעיצוב, זה פשוט שלצב צולע יש יותר כשרון מאשר לי. אם בא לכם לעזור לי, תנו סימן בבקשה דרך הצור קשר. ואיך נהייתי פתאום כזאת חוצפנית לבקש עזרת מומחים? אני חושבת שזה קרה סופית לפני שבוע וחצי בערך, קצת אחרי שעניתי במלוא תשומת הלב תשובה מפורטת של 300 מילה למישהי ששאלה במייל שאלה בנאלית למדי. מכיוון שלא קיבלתי אף לא מילה אחת בתגובה, הגעתי למסקנה שמבחינת קארמת וויסקי, עכשיו תורי.

על מסקל, הבר הכבר-לא-כל-כך-חדש בפלורנטין אני שומעת כבר כמה זמן. גם אוסף טקילות מרשים, גם מנגנים פלמנקו פעם בשבועיים-שלושה וגם לא מעשנים שם – באמת שיותר מזה אי אפשר לבקש (טוב, אולי אפשר לבקש בר עם אוסף ויסקי מרשים, שלא מעשנים בו והוא לא הנורמה ג'ין). הופתעתי כשגיליתי כמה המקום קטן, ממש מסדרון ועוד קצת וכולו מלא אנשים יושבים ועומדים. ושם עוד מתכוונים להכניס הרכב פלמנקו של שלושה אנשים? אז כן, הם התמקמו איפשהו בקצה, רגל אחת בתוך המטבח, רגל שנייה על הבר, ויצא מזה מופע חביב למדי. אני כמובן ביקשתי ישר את תפריט הטקילות, שהיה, אם לומר את האמת, קצת יותר קטן ממה שציפיתי. היו שם אמנם יותר טקילות מבכל מקום אחר שראיתי, אבל חלק גדול מדי מהשמות היה מוכר, כשאני ציפיתי להפתעות במינון יותר גבוה.

ביקשתי המלצה מהברמנית על בסיס הטקילות שאני אוהבת – פטרון אנייחו וסאוזה קונממורטיבו (יחי ההבדל הקטן), וקבלתי המלצה על פרידה קאלו אנייחו, שלא שמעתי עליה קודם. קבלתי את הרושם שמקדמים אותה חזק במיוחד, לא לגמרי משנה מה הלקוח מבקש, ונדמה לי שמישהו שם מייבא אותה בעצמו. מה אגיד? לא נפלתי. טקילה נחמדה, מעניינת יחסית, טעם אגבה דומיננטי. האם אשלם עליה 70 ש"ח שוב? לא חושבת.

טקילה פרידה קאלו

התאכזבתי קצת מההמלצה הלא בדיוק קולעת והחלטתי לוותר על המשך הטקילות לאותו ערב. מי צריך טקילות כשיש כזה אוכל מקסיקני מצוין. אבל אז הגיעה המרגריטה. אף פעם לא שתיתי מרגריטה קודם. אני מאוד לא אוהבת חמוץ, ונמנעת מכל הקוקטיילים שיש בהם לימון. מגיפת הסאוור פסחה עלי בגדול, לצער 90% מהברמנים שענו לי בשנים האחרונות "ויסקי סאוור" כשאמרתי שבא לי קוקטייל ושאני אוהבת ויסקי. אותה ברמנית שקודם המליצה לא בהצלחה על פרידה קאלו, הכינה לי מרגריטה מעולה. קוארבו, קוואנטרו (לא סתם טריפל סק) וליים, עם נטייה להפחתה קלה בליים למען החך האנטי-חמוץ שלי וגם קצת מי-סוכר, כי אני לא מספיק הארדקור בשביל המרגריטה המקורית. וכתר מלח, כמובן. יוחאי לא התאפק וצילם את הפלא:

מרגריטה

מסתבר שהמלח שם לא רק לקישוט – לשתות את המרגריטה דרך המלח הופך את הכל להרבה יותר מעניין, וזה גם הופך את תוספת מי הסוכר להרבה יותר מוצדקת – השילוב של המתוק, החמצמץ והמלוח פשוט מעולה. הנה המתכון, שתהנו גם:

מתכון מרגריטה

2 טקילה (במקרה הזה, קוארבו גולד)

1 קוואנטרו

0.5 מיץ ליים

מי סוכר – כמה שטעים לכם

מרטיבים את שולי הכוס (עדיף בטקילה, אבל אפשר גם בליים (: ) וטובלים בצלוחית מלח.

מערבבים את כל החומרים בשייקר, מנערים עם קצת קרח ומסננים לכוס.