Whiskology - ויסקי בלוג

Whiskology ויסקי בלוג

גלנפרקלס – טעימה מחודשת

29 בדצמבר, 2013 מאת Islay · 4 תגובות

שנים, שנים שאני רוצה לערוך טעימה רצינית של גלנפרקלס. מאז הטעימות המאולתרות שערכתי בנורמה ג'ין לפני כמה שנים ושלל האמוציות שהתעוררו שם ("אתם יכולים, גלנפארקלאס, אז למה קיבלתם 40 בבוחן בתנ"ך??" כן, הדימויים שלי הלכו למקומות מעניינים לפני שלוש שנים). המון השתנה בעולם הוויסקי הישראלי בשנים האלה. היבוא שהולך ומתרחב, המחירים שירדו בעקבות הרפורמה האחרונה, כמות האנשים שמדברים וכותבים וויסקי באופן מקצועי ומעמיק, הפופולריות של סינגל מאלט כתחביב. והמזקקות המקומיות, הו כן. עולם אחר.

אז שקד (דרך היין) התחילו לייבא Glenfarclas באופן סדיר, ואני הזדמנתי לטעימה עם רוברט רנסום, מנהל השיווק של המזקקה. הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא אצעק עליו על הציונים הנמוכים בתנ"ך, ויצאתי לדרך. רק קחו בחשבון שבאתי עם ציפיות גבוהות וגעגועים עזים למליחות. ובכלל, כל הפוסט הזה יצא מלח-סוכר-מלח-סוכר, אבל למה להקדים את המאוחר.

glenfarclas-and-notes

ונתחיל מהמסקנות:

בשורה התחתונה, גלנפרקלס הוא תוספת נהדרת ולא טריוויאלית למגוון הוויסקי הזמין בחנויות בארץ. בין כל הגלנפרקלסים, היה לי קשה להחליט אם גלנפרקלס הוא וויסקי מורכב או שטוח. מצד אחד, ריבוי נימות וטעמים זה לא העניין כאן. ברוב הגלנפרקלסים יש בעיקר טעם אחד דומיננטי. מצד שאני, אם מקשיבים לו בסבלנות, בסיומת הארוכה תמיד מתחבאות שכבות עדינות עדינות. המליחות מוסיפה מורכבות כי היא מתבטאת אחרת בכל אזור של הפה – בחך העליון, בקדמת או באחורי הלשון, וגם כי מליחות (וגם מרירות, אבל זה כבר נושא נפרד), לטעמי, היא תמיד יותר מורכבת מטעמים אחרים. השאלה עדיין פתוחה, ואולי במקרה הזה אפשר פשוט לא להכריע.

גלנפרקלס 12 עדיין הפייבוריט שלי. הביטוי המוצלח ביותר של המליחות המיוחדת של גלנפרקלס, עם איזון טוב אבל גם מידת נשכנות רצויה. במחיר של 295 ש"ח (ובחלק מהחנויות גם פחות), הוא קנייה מצוינת לדרינק שוטף, ומשהו שונה לגמרי מכל וויסקי אחר שיש לכם על המדף.

גלנפרקלס 15 הוא הוויסקי האולטימטיבי לחובבי וויסקי שמחפשים משהו ידידותי ומורכב, אבל אין להם באמת סבלנות לטעימות מסובכות. הוא מיוחד ושונה מהסטנדרטי, בחלט לא בסיסי אבל לא מחייב התעמקות יתרה.

גלנפרקלס 105 הוא דרינק כיפי, מתובל וקצת אגרסיבי. מבחינת המורכבות הוא ברמה דומה ל-10 שנים, ולכן התמחור שלו (400 ש"ח, כמו ה-15 שנה) גבוה לטעמי.

אה, וגלנפרקלס 25 הוא לגמרי נפלא בקוקטייל עם מלפפון ירוק. (:

ולרשמי הטעימה:

Glenfarclas 8גלנפרקלס 8 - באף, מתיקות כבדה ואגרסיבית. אחרי קצת מים מבצבצת שם איזו עשביות. בפה המתיקות קצת יותר מעודנת. גלנפרקלס בהחלט לא שטוח, יש שם שכבות, אבל שכבות של מתיקות תמיד פחות מעניינות בעיני ואני לא מתעכבת לפרק אותן למרכיביהן. יש שם בבסיס הוויסקי הזה טעם שמזכיר קרמל חרוך, וזה גם מה שנשאר בפה בסיומת הארוכה. דרינק פשוט, צעיר ואגרסיבי (יחסית לאחים הגדולים שלו).

 

Glenfarclas 10גלנפרקלס 10 - באף, המתיקות הרבה יותר עדינה והעשביות יותר משמעותית מקודם. אחרי כמה דקות הקרמליות החרוכה המוכרת מופיעה בעדינות רבה. ובפה? או, סוף סוף פוגשים נימות של המליחות האהובה של גלנפרקלס. וקצת פלפל ירוק. המתיקות מופיעה רק לקראת סוף הפיניש הארוך אבל קצת חסר העומק, מין מתיקות מהולה, כאילו מזגתי יותר מדי מים (which I didn't).

 

Glenfarclas 12גלנפרקלס 12 - כמו כל אהוב נוסטלגי, שונה מהציפיות שלי וממה שזכרתי. לא כמו כל אהוב נוסטלגי, הוא עדיין נהדר. שילוב מעודן באף של מתיקות דקה מה-8 ועשביות ופלפל הירוק מה-10. אחרי שהוספתי מים, המתיקות התעדנה עוד יותר וכמעט נעלמה, ועלו טימין ורוזמרין. בפה, המלח האהוב חיכה לי. טיפת מתיקות ברקע מרככת את כל המלח הזה ועושה אותו מאוד ידידותי, למרות המליחות הדומיננטית. אושר קטן. הפיניש קצת מטעה מבחינת עומק – מצד אחד ארוך מאוד, מצד שני רך מאוד ואין בו יותר מדי התפתחויות. וויסקי נהדר, לא כבד אבל מורכב מספיק, ואחד הנציגים הבודדים של ז'אנר המליחות הלא-ימית. סוג של must have למי שמיצה קצת את הז'אנרים הסטנדרטים ורוצה וויסקי קצת אחר, מהזן הנשכני אבל לא אגרסיבי.

Glenfarclas 15גלנפרקלס 15 - באף, שוב המתיקות מקבלת יותר מקום מאשר ב-10 וב-12, למרות שהמליחות הימית עדיין כאן. השרי הרבה יותר מורגש, עד כדי שהוויסקי הזה מזכיר טיפה קוניאק ויין, כאילו הוא מורכב משעורה וענבים. בפה, המליחות משמעותית אבל מסוג קצת שונה. כמו ההבדל בין מלח שולחני דק למלח אטלנטי (אבל למרות האטלנטי, שונה מהמליחות הימית שמוצאים בוויסקי איים. ג'יז, אני חושבת שאני אעבור לטעימות מלח). גם בפה, כמו באף, הוויסקי הזה מרגיש מאוד "ייני". הפיניש לא ארוך כמו בצעירים יותר, אבל עגול מאוד. האשליה הזאת של שעורה/ענבים יחד עם המליחות והעידון העגול הכללי, יוצרת וויסקי שאני מגדירה אותו כמתנה האולטימטיבית. הוא מורכב אבל לא מדי, הוא ידידותי אבל לא מתחנף, והוא יקסום למי שמחפש משהו מיוחד ושונה מהסטנדרטי אבל מבלי להתעמק יותר מדי.

Glenfarclas 21גלנפרקלס 21 - באף, מתיקות עדינה ביותר. לטעמי האישי והמלוח, אם כבר מתוק בגלנפרקלס, אז כמו כאן ב-21. נימה ותו לא. בפה, חלק ועגול, ה"ייניות" המתקתקה שוב מאוד בולטת (שרי שרי ועוד שרי), ונשאר רק רמז עדין למליחות הגלנפרקלסית שיושבת מתחת. גלנפרקלס 21 הוא וויסקי לחובבי קוניאק, חוץ מהעוקץ שברמז המליחות – בשבילי זה מציל אותו, בשביל חובבי קוניאק הוא יהיה עוקץ חוצפני במיוחד.

 

Glenfarclas 105גלנפרקלס 105 - יאיר גת אומר שזה מזכיר שוקולית, ומכיוון שהוא צודק, אני לא אוסיף. בעיני זה די חינני אחרי ה-21 – לפחות זה לא ממש מתוק. גם פה המלח מציץ בקושי מלמטה, אבל אני דווקא מחבבת אותו. אחרי כמה זמן מבצבצים גם ציפורן ושאר תבלינים מחממים. ה-105 הוא גלנפרקלס גס, אגרסיבי ומתובל. היחיד שנוח לי לקרוא לו "דרינק", כלומר משקה כיפי ולא מחייב (למרות שכבודו הגלנפרקלסי במקומו מונח).

 

Glenfarclas 25גלנפרקלס 25 - באף, עץ ושרי, מתיקות בינונית ורמז של עשן. מאוד מעודן. בפה, מלא עץ. מתיקות עדינה, חמיצות עדינה, מליחות עדינה. איזון מופלא. זה מסוג הוויסקים שכל מאסטר דיסטילר היה גאה בו  על תקן גולת הכותרת של המזקקה. בשבילי הוא קצת פרווה ולא מאוד מעניין, למרות שאני יכולה להעריך את האיזון. הממ. להעריך וזה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהוא הולך ממש טוב עם מלפפון ירוק, וזה עשה לי חשק לזרוק קצת פנימה ולנער את העניינים. Well, I did. פתאום זה יצירת מופת. :) כן, עשיתי קוקטייל מגלנפרקלס 25 ומלפפונים ירוקים. אל תגלו לרוברט.

 

Glenfarclas 40גלנפרקלס 40 - אה-הא! פה המלפפון הירוק כבר בפנים. באף, גם מתיקות מאוד מעודנת, קקאו, ושוב השוקולית של יאיר חוזרת לככב. בפה, מתיקות יתרה, ועוד מהמלפפון. ה-40 שנה פחות מורכב ממה שציפיתי, או יותר נכון, מורכב באותה מידה כמו הצעירים יותר (ואולי זו מחמאה נהדרת לצעירים יותר). זה היה וויסקי נהדר אם הוא היה בן 21. במחיר של בן 40, ובכן, לא בטוחה. ובמפתיע, הפיניש שלו כמעט הקצר ביותר מכולם.

 

ניו ספיריט ישר מהדוד, ללא יישון - אני מחבבת במיוחד ניו ספיריטס. גם בגלל הנוסטלגיה לריחות מזקקה, גם בגלל הקרבה לחומרי הגלם, ובד"כ רמות האלכוהול הגבוהות לא מפריעות לי. כאן, האף רענן ונהדר. מרגישים מיד את השעורה (שאגב, כרסמנו ככה סתם בתחילת המפגש). יאיר מצא שם ריח ורוד של מסטיק בזוקה של פעם. בשביל מה בכלל צריך חבית, בחיי. ובפה? אה, בשביל זה צריך חבית. כל מה שש ב-8, 10 ו-12, מתיקות קלה, מלח, פלפל ירוק, הכל שם אבל שטוח לגמרי.

 

← 4 תגובותנושאים: טעימת וויסקי

Beers 2013 – המסע הנחוש אל הרשימה

9 בינואר, 2013 מאת Islay · תגובה אחת

כן, זה שוב הזמן הזה בשנה. Beers 2013. וגם הזמן הזה בשנה שאני כותבת. (:

תערוכת Beers זה תמיד כיף, אבל הפעם הייתה לי מטרה. אם בוויסקי אני תמיד יודעת מה בא לי, ואפילו מול תפריט כהילים יותר מאסיבי אני מדייקת בקלות, תפריטי בירה תמיד משאירים אותי קצת המומה. לא משנה כמה טעמתי, הכרתי, כמה שמעתי על תהליכים וסוגים ועניינים. בסופו של דבר, תפריטי בירה אני תמיד סורקת בחצי עין, מצמצמת לכמה שמות מוכרים, עוצמת עיניים ומנחיתה אצבע על משהו שרירותי. או Maredsous. Maredsous זה תמיד בטוח. לא ברור מה פשר הבלאק אאוט, אבל אין להתווכח עם המציאות. או שבעצם כן. כי הפעם החלטתי לבוא ל-Beers עם מטרה ברורה: למצוא לי שניים-שלושה פייבוריטים בוטיקאים אבל נפוצים מספיק בברים, לשנן טוב את השמות שלהם ולהפסיק להנחית אצבע שרירותית על תפריטי בירה (שהגודל שלהם, יש לציין, צומח וצומח בשנים האחרונות, וזה נפלא, אבל גם מחמיר את מצב הבלאק אאוט שלי). אז התייצבתי ב-Beers, זמני קצוב, סנטרי נחוש, קיבולת האלכוהול שלי נמוכה מתמיד ומטרה נעלה לנגד עיני, ואז שכחתי אותה. אה, נכון, זה מה שתמיד קורה.

עוג אלון ועוג בסיס

עוג אלון – מבשלת הגולן שיתפו פעולה עם יקב רמת הגולן כדי ליצור בירה שתוססת ומיושנת בחביות עץ אלון. כדי להדגיש את ההשפעה של התהליך הם הציעו ליד האלון את העוג בסיס, ה"לפני" של עוג אלון. למרבה הצער, היא כבשה אותי לגמרי. ולמה למרבה הצער? כי היא נמצאת שם באופן חד פעמי ביותר ורק לשם ההשוואה. אז שאני אספר לכם שהחמצמצות העדינה שלה כבשה אותי? שיש מתיקות מאוד קלה מאחורה שמאזנת את זה? שהיא לא כבדה אבל יש לה המון נוכחות, ושהיא נמשכת ונמשכת בהתמדה והטעם שלה בהתחלה ובסוף הוא אותו אחד, והוא מצוין? בשביל מה? ברוכים הבאים לייסורי עם מהדורות חד פעמיות. והעוג אלון? טובה וחביבה, אבל אחרי העוג בסיס נדמה שהיישון דווקא השטיח אותה קצת, והמרירות העצית המוכרת, שאני לרוב מחבבת, נגסה מהייחוד שלה.

דובל טריפל הופ – כן, בטח, החלטה זו החלטה. אני נצמדת לבירות שאפשר להשיג יחסית בקלות בכל בר. אם הוא במקרה בבלגיה. והשנה הם במקרה החליטו לייצר אותה. ולהשתמש באותה כשות. Not. ערימה בלתי ניתנת לעצירה של ניחוחות פסיפלורה ופירות יער מהזן החמוץ. מעט מזה מבצבץ גם בפה. עוקצנית וממושכת. ואני אפסיק כאן, כי למה לזרות מלח על הפצעים, עוד אחת שאני לא אפגוש שוב. אבל אולי את האחיות העתידיות שלה כן, בתקווה שהן יהיו דומות לזו. אז בכל זאת משננת את השם.

Fuller's IPA – חדה, מרירה. כל מה שצריך מ-IPA. "אפקטיבית", כמו שאני קוראת לזה. אבל היי, סוף סוף אחת נגישה ובת השגה. לשנן את השם שלה בשביל רשימת הפייבוריטים? נראה לי שזה קל מדי. אני די בטוחה שממש לא רחוק נמצאת IPA שתתאים לי יותר.
הערב אני מקבלת הזדמנות שנייה. ברשימה, החיטה המחוצפת וההודית המכוערת של שריגים, דוקטור ואינדירה של הדובים, וגם הזאת בלי הגלוטן. יאללה, סנטר נחוש, קיבולת אלכוהול נמוכה. רשימה. אני צריכה רשימה.

← תגובה אחתנושאים: ענייני אלכוהול אחרים

הגלגול החדש של הגמל הרוקד

24 באוקטובר, 2011 מאת Islay · 14 תגובות

לא מזמן עברתי ליד מבשלת דאנסינג קאמל והופתעתי לראות שמשהו ממש השתנה. מרחוב המסגר זה נראה כמו מערה חמימה ומוארת חצובה בסלע. התאורה הכתמתמה ובר העץ שנראים בתוך החור הפעור בקיר המבנה התעשייתי נראים כמו מקום טוב לברוח אליו מרחוב המסגר. את הדאנסינג קאמל אני מכירה כמה שנים טובות, ולא הייתי שם מזמן, בערך מאז שדגמתי את הנסיון הקודם להפוך את המקום לבר, שלא ממש הצליח. מזה חצי שנה שיש במקום שותף חדש, אביב, שמתעסק בברים הרבה שנים ונראה שהצליח לעשות סוף סוף לעשות את ההבדל במקום החביב אבל הטיפה מפוספס הזה.

בכלל, כל הביקור הזה היה מלא בהפתעות נעימות. לא רק המקום עצמו, שהוקטן ועוצב מחדש ויש בו הרגשה מאוד אינטימית, אלא גם הבירה עצמה (וגם שיחה מרתקת עם דיוויד, הבעלים, על מקצוע החשבונאות, שזה ה-passion החדש שלי בתקופה האחרונה. כן, אני יודעת, לא הרבה אנשים אומרים passion וראיית חשבון באותה נשימה, אבל אף פעם לא הייתי "הרבה אנשים"). דאנסינג קאמל תמיד היתה מבחינתי בירה חביבה, אבל יותר בגדר קוריוז או נסיון מוצלח ויצירתי מאשר בירה עם אופי מובחן וטעם מדויק, כזאת שתגרום לי לבחור דווקא בה גם כשאני מחוץ למבשלה עצמה. לקחתי את "לטעום מהגמל" – קומבינציית טעימות שמכילה במקור 6 כוסות אולד פאשן גדולות מלאות לפחות עד החצי בבירות שונות, סה"כ בערך 850 מ"ל. אני הסתפקתי ב-4. קבלתי איב, 'תרוג, אמריקן פייל אייל ומידנייט סטאוט, שתי האחרונות זכו לפני שבוע במדליות זהב בתחרות Bira 2011. מסתבר שמשהו טוב קרה בשנה-שנתיים האחרונות לדאנסינג קאמל. לכל אחת מהבירות שקיבלתי היתה זהות מאוד ברורה ובעיקר איזה עידון ודיוק שלא היה פעם, גם בבירות המתוספות (כמו 'תרוג שמכילה אתרוגים).

Dancing Camel

הפייבוריטית שלי היתה ללא ספק איב, בלונד אייל נגישה וטעימה עם 4.9% אלכוהול וחמיצות עדינה, שמצאה חן בעיני בעיקר בגלל המרקם החמאתי הכבד והמפתיע שלה. מכיוון שאני סאקרית של מרקמים יותר מהכל וגם מעדיפה בשנים האחרונות משקאות שאפשר להרגיש בהם בבירור את חומרי הגלם הבסיסיים, לבירה הזו היה מאוד קל לקנות אותי.

גם ל'תרוג וגם לאמריקן פייל אייל טעמי הדרים עדינים. ל'תרוג (שהיא בירת חיטה) יש טעמים לימוניים שמגיעים מן הסתם מקליפות האתרוג שמושרות בה, ולאמריקן פייל אייל טעמים שמזכירים אשכולית, שמגיעים מהכשות האמריקאית. בשתיהן, הטעמים הנוספים מדויקים ולא משתלטים למרות שהם מורגשים בכל לגימה. זה הזכיר לי קצת את עניין הפינישים בוויסקי ובעיות האיזון שלהם. הנקודה המדויקת בה אתה צריך לשלוף את המוצר שלך מבליל הטעמים שאתה מנסה להטמיע בו היא קצרצרה וחד משמעית. פספסת – הלך האיזון ונשארת עם מוצר גס, גם אם סביר, שלא מסוגל להתעלות. האמריקן פייל אייל היא בירה יציבה, ברורה ומאוזנת, בעלת גוף בינוני ומאוד פירותית. הזכייה שלה בתחרות לא מפתיעה, ואם היא תישאר כך לאורך זמן (כי בדאנסינג קאמל הכל משתנה משנה לשנה לפי חומרי הגלם וקצת טוויקים במתכון), היא תהיה מספיק מובחנת כדי לייצר קרייבינג אצל הצרכנים שלה. ה'תרוג, לעומתה, הרבה יותר קלילה ומאוד מרעננת. היא מיוצרת פעם בשנה סביב סוכות (אתרוגים וזה, אתם יודעים), אבל היא פשוט קלאסית לקיץ. הקיץ, אתם יודעים, כשאין אתרוגים. פרדוקס אומלל אבל בירה נהדרת, ודוגמה עוד יותר מעולה מהאמריקן פייל אייל לאיזון עדין של בירה ותוסף.

המידנייט סטאוט היא סיפור קצת שונה מבחינתי. כבדה כמו כל סטאוט ומלאה בטעמי קפה ושוקולד עד שבעיני כבר לא מרגישים את הבירה מתחת לכל המעטפת. גם היא זכתה בפרס בשבוע שעבר, ובהחלט יכול להיות שאני פשוט לא כ"כ בעניין של סטאוטים בתקופה הזו. כאמור, וכמו בוויסקי, גם בבירה אני מעדיפה כיום כאלה שאפשר להרגיש בהם את חומרי הגלם הבסיסיים, ופחות טעמים דומיננטיים שמאפילים עליהם.

הבר, או בעצם פאב, שנקרא עכשיו D.C.P (דאנסינג קאמל פאב), פתוח גם בצהרים לארוחות + בירה למשרדים שבסביבה, וממשיך להיות פתוח ברצף עד הלילה, מה שהופך אותו לאחד המקומות הבודדים שאפשר להגיע אליהם בשעה ממש מוקדמת. פאב כמו שפאב, לא בר, אתם יודעים. ב-20:00 עדיין יש מעט אנשים, ואחרי 22:00 המקום מתמלא לגמרי. וכמובן שלא מעשנים בפנים, שזה תענוג בפני עצמו. מצד שני, יש שולחנות ארוכים בחוץ והקיר פעור לחלוטין, ככה שמעשנים ומי שלא מפריע לו יכולים פשוט לתפוס שולחן בחוץ במקום בפנים ולהרגיש לגמרי חלק מהעניינים, והבפנים מוגבה מאוד מהקרקע ככה שלא ממש מרגישים את הסיגריות בפנים. הדו-קיום הכי מוצלח שראיתי בבר בקטע של עישון. האוכל, בעיקר סנדביצ'ים גדולים ומאזטים קטנים, מתומחר טיפה יקר מדי לטעמי, אבל בצורה נסבלת. בימי שני יש פרומואים משתנים, למשל כל הברבנים ב-50% הנחה (זה יוצא ג'ק דניאלס ב-21 ש"ח, שווה להפליא). המוזיקה היא רוק, ההרגשה על הבר ידידותית במיוחד. נראה לי שאני אגיע לכאן עוד הרבה.


← 14 תגובותנושאים: כללי · לשתות בתל אביב · ענייני אלכוהול אחרים