החודש נערך אתגר המבקבקים העצמאיים השנתי של ויסקי מגזין, וכמו בכל שנה, זה גורם לי לחשוב על הטעם בביקבוקים עצמאיים. אני מכירה לא מעט חובבי ויסקי שמזדמנות להם קניות ויסקי ספונטניות בנסיעות לחו"ל, ובדרך כלל הם קונים "על עיוור". איזשהו צירוף של שם מזקקה שנשמע מוכר, מספר שנים מרשים על הבקבוק ואולי המלצה מהמוכר. וכמובן, האחראי הראשי לרכישות ויסקי בלתי נשלטות: הכיתוב "בקבוק מספר X מתוך 270 בקבוקים", שעושה את הצמרמורת הקטנה הזאת של "אולי בכל זאת קניתי עכשיו את הויסקי הכי מעולה וחד פעמי בעולם, ורק עוד 269 אנשים מבינים את זה גם". וכך הם חוזרים לפעמים עם בקבוק ויסקי של מבקבק עצמאי במקום ויסקי סטנדרטי של מזקקה. אז מה כל כך מיוחד במבקבקים עצמאיים ובויסקי שהם מוכרים לנו? האם הויסקי שלהם שווה את הטרחה ואיזה ערך יש לתחרות המבקבקים העצמאיים של ויסקי מגזין?
מבקבקים עצמאיים (independent bottlers), בשונה ממזקקות, לא מייצרים ויסקי בעצמם, אלא קונים חביות ויסקי נבחרות ממזקקות ומבקבקים אותן תחת שמם במקום תחת שם המזקקה. לפעמים הם בעלי מחסני אכסון וחברות ביקבוק, ולפעמים הם שוכרים מאחרים אפילו את שירותי האכסון והביקבוק ועוסקים בשיווק ומכירה בלבד. למעשה כל אחד יכול להיות מבקבק עצמאי, ע"י רכישת חבית מאחת המזקקות שמציעות את האפשרות הזו בשנים האחרונות, כמו Arran, Bruichladdich ואחרות. בבארים בחו"ל שמתגאים באוסף הויסקי הגדול שלהם, אפשר למצוא לפעמים איזה בקבוק עם שם כמו "John's Greatest Finest Exclusive Selection", מקושט בתווית מטופשת במיוחד שנראה שצויירה על ידי בתו בת השלוש של בעל החבית, שהחליט להגשים חלום.
רוב המבקבקים העצמאיים, אם לא כולם, טוענים שמומחים מטעמם בוחרים את החביות הטובות והמיוחדות ביותר מהמבחר שבמחסני המזקקות. חביות טובות עד כדי כך ששווה להפריד אותן מהתוצרת הקבועה של המזקקה, לפעמים ליישן אותן כמה שנים נוספות ולהוציא את הויסקי שבתוכן לחנויות תחת הכותרת "הוצאה נדירה" או "הוצאה מיוחדת". מדובר תמיד בהוצאות מוגבלות ביותר, כיוון שהן כוללות לכל היותר מאות בודדות של בקבוקים (מספר הבקבוקים שאפשר לייצר מחבית אחת, או לכל היותר כמה חביות ספורות). גם המזקקות עצמן עלו על הפטנט, וחלקן מוציאות כל הזמן מהדורות "מיוחדות" לרגל אירועים שונים או סתם לרגל הגדלת התזרים. באופן אישי, נתקלתי כבר בויסקי סתמי לחלוטין של מבקבקים עצמאיים מוערכים, שנופל משמעותית מהמוצר הרגיל של אותה מזקקה, ומצד שני, נתקלתי בהוצאות מבריקות שמשאירות הרחק מאחור את היכולת של המאסטר דיסטילר של המזקקה לבחור חביות ראויות ולהוציא מוצר מדויק. מצד שלישי, ישנן מזקקות שאת הויסקי שלהן פשוט אי אפשר לקלקל וכל חבית תהיה לכל הפחות טובה מאוד, כך שהביקבוק העצמאי לא מוסיף ומחדש אבל גם לא גורע.
חלק מהמבקבקים העצמאיים ממתגים את עצמם כמבקבקים של ויסקי נדיר. המבקבקים הללו מתרכזים בויסקי שמיושן שנים רבות, שמקורו לפעמים במה שנקרא "מזקקות אבודות" – מזקקות שאינן קיימות עוד. במחצית הראשונה של המאה העשרים נסגרו מזקקות רבות בסקוטלנד, ומדי פעם מופיעים סטוקים ישנים של ויסקי בחביות שנשמרו עד היום במחסנים כאלו ואחרים ובעליהן החליטו פתאום למכור. לפעמים, החביות מאוכסנות במחסני מזקקה חדשה שקמה על חורבות המזקקה המקורית, וזו הדרך היחידה של בעלי המזקקה להוציא מהאוצרות שיש להם במחסן ויסקי שלא תחת מותג המזקקה. האם ויסקי זקן הוא בהכרח ויסקי טוב יותר? תלוי. לפעמים הגיל מרכך את הפינות החדות ומתקבל ויסקי רך יותר ומורכב יותר. לפעמים עץ החבית משתלט על הכל וטעמים אחרים נעלמים לחלוטין תחתיו. בכל מקרה, לשתות ויסקי יותר מבוגר ממך זו חתיכת חוויה, אם לא קולינרית אז לפחות תרבותית.
לבסוף, ישנם מבקבקים עצמאיים שלא מתאמצים במיוחד בחזית היוקרה והייחודיות. בדיוק כמו שהן עושות עם שמפו ואפונה קפואה, ישנן רשתות שיווק שהפכו את הויסקי סינגל מאלט למוצר צריכה בסיסי תחת המותג שלהן, כשהדגש הוא על הזמינות והמחיר הזול. הייתם קונים ויסקי סינגל מאלט של Life בסופר פארם? או ויסקי גלן שופרסל 12 שנה ב-89.90 ש"ח? לקנות Tesco ספייסייד סינגל מאלט 12 שנה בהחלט אפשר, ואפילו מסתבר שמותגי הסופרמרקט האלה לא רעים בכלל, בודאי ביחס למחיר.
בינתיים, שאלת הכדאיות נשארת פתוחה (ובעצם, לא הספקתי להתייחס כאן למה שפתח את העניין – אתגר המבקבקים העצמאיים. אולי בהמשך…). אישית, ולמרות שנתקלתי בביקבוקים עצמאיים מעולים במיוחד, אני תמיד מעדיפה תוצר מקורי של המזקקה. אני לא כל כך אוהבת הימורים בויסקי, מעדיפה להסיק מסקנות מבוססות יחסית משילוב של נסיון פרטי עם רשמי טעימה של אחרים וקצת אינטואיציה. די מובן וברור שכל ויסקי חד פעמי של מבקבק עצמאי, ידוע ומוערך ככל שיהיה , תמיד יהיה הימור גדול יותר מתוצר קבוע, שצוות מזקקה שלם חותר אליו שוב ושוב במשך שנים. והכי גרוע, נניח שהביקבוק העצמאי שקניתי מסתבר כויסקי מופלא במיוחד – כל לגימה תהיה שילוב של עונג עם תסכול וצער, כי כל לגימה תקרב אותי אל הסוף של בקבוק שאי אפשר יהיה להשיג עוד כמוהו לעולם. ומה שווה ויסקי אם הפיניש שלו חמוץ?
12 תגובות עד כה ↓
1 יהו // 30 נובמבר, 2008 בשעה 9:51
תענוג של פוסט.
(ובדיוק אתמול התענגתי על הגלנליווט שלי)
אגב, הלינק לא עובד.
[Reply]
מאת Islay בתאריך נובמבר 30th, 2008 9:59:
תודה. (:
הלינק? כן, עכשיו אני רואה שהלינק לויסקי של ASDA לא עובד. הסרתי אותו, אני אחפש לינק חדש שמראה את הדבר המשעשע הזה.
[Reply]
2 עירא // 30 נובמבר, 2008 בשעה 13:13
דווקא את דאנקן טיילור שמת ליד הפיסקה המזלזלת? ראוי לציין שדווקא התוויות ששמת כאן מוציאות לרוב דברים טובים, הייתי בבאר של טיילור בקרייגאלכי וטעמנו שתי הוצאות פרטיות שלו שהיו מצוינות.
עוד תיקון לגבי גורדון מקפייל, הם לא רק מבקבקים ומשווקים, הם עכשיו גם הבעלים של בנרומאך החדשה.
[Reply]
מאת Islay בתאריך נובמבר 30th, 2008 13:37:
נו, ברור ששמתי רק מבקבקים עצמאיים שאני מחבבת. ואין קשר בין התמונות לפסקאות. רק אילוסטרציה, יו נואו.
לא רק גורדון אנד מקפייל קנו מזקקה – גם איאן מקלאוד קנו את Glengoyne ועוד הרבה מבקבקים עצמאיים מתרחבים והופכים לאט לאט גם ליצרני ויסקי, מה שדוקא מחזק במידת מה את האבחנה שהטובים מבין המבקבקים העצמאיים, מבינים שלבחור חביות ולשווק אותן זה לא מספיק כדי לתפוס מקום משמעותי בתעשייה.
אולי כדאי להיכנס יותר לעומק בפוסט עתידי לנושא התהליכים שעוברים כיום על המבקבקים העצמאיים הגדולים לעומת התהליכים שעוברים על המזקקות. למשל, התמעטות המזקקות שמייצרות את השעורה בעצמן ומאכסנות אצלן את הויסקי ליישון, לעומת החברות שנכנסו לתחום הזה והקשר שלהן למבקבקים העצמאיים ולשאר חברות "תומכות" תעשייה… אבל זה כבר באמת נושא מורכב ונפרד.
[Reply]
מאת עירא בתאריך נובמבר 30th, 2008 15:48:
מוותר לך. לא ממש מעניין אותי הצדדים הכלכליים והשיווקיים של התעשיה הזו אלא אם כן זה פוגע במוצר ולכן בהנאה שלי, כמו שלמשל קרה לגלן-אורד או העובדה שמחירי הויסקי עולים כי השווקים הסינים וההודים נפתחו פתאום בזרועות פתוחות לסקוטש.
[Reply]
3 ליאור // 2 דצמבר, 2008 בשעה 0:12
ברוכה השווה !
[Reply]
מאת Islay בתאריך דצמבר 2nd, 2008 10:38:
תודה.
[Reply]
4 מורן בר // 2 דצמבר, 2008 בשעה 9:40
אני חושבת שההשוואה שלך בין מותג שופרסל למבקבק עצמאי קצת חוטאת לו. בעיקר כי מותג שופרסל הוא אותו מוצר בדיוק בעטיפה שונה.. ובויסקי מדובר…על אותו מוצר בעטיפה שונה. אה.את צודקת.. אבל משום מה בויסקי האפקט הפסיכולוגי של הכמות המוגבלת הופכת את הקניה לחויה עמוקה ותורמת רבות גם לאגו של הקונים.
אה, נעים מאוד, אני ויסקולוגית חובבת גלןפידיך,גלןליוט,דימפל,גו'ני..
אני חושבת שאלך לשתות משהו עכשיו. בוקרטוב!
מורן בר.
[Reply]
מאת Islay בתאריך דצמבר 2nd, 2008 10:48:
הי מורן, ברוכה הבאה לבלוג. (:
ספציפית, ויסקי "שופרסל" (או יותר נכון, מותג הויסקי של רשתות השיווק בבריטניה) לא מתחרה במבקבקים העצמאיים בעלי המיתוג הגבוה ובמהדורות המוגבלות שלהם, אלא ניזון מאספקה קבועה של סינגל מאלט ממזקקה כלשהי ופשוט מבוקבק תחת השם "שופרסל" במקום תחת שם המזקקה.
זו, אגב, לא חייבת להיות מזקקה מוכרת. יש לא מעט מזקקות שהשמות שלהן כלל לא מוכרים לנו, משום שהן מייצרות סינגל מאלט ישירות לתעשיית הבלנדד (כלומר, לערבוב בין מרכיבים רבים אחרים) ואין להן מותג סינגל מאלט משל עצמן. אין מניעה שחלק מהסינגל מאלט נטול השם הזה ילך לביקבוק תחת מותג של רשת סופרמרקטים… העיקר שיהיה זול וייתן תמורה טובה לכסף, לא?
[Reply]
5 ערן // 3 דצמבר, 2008 בשעה 18:42
שופרסל – קצת הגזמת לא ?
אחלה כתבה – נושא שרק לא מזמן גיליתי שקיים בכלל.
ראיתי שבטיול ההכנה שעשה מועדון הוויסקי הישראלי הם ביקרו אצל דנקן טיילור. נראה ביקור מעניין
דרך אגב האם אפשר לקנות בארץ בקבוקים כאלו ? או לפחות לטעום ?
ועוד שאלה קטנה – האם יש חברות כאלו גם בארה"ב שעושות אותו דבר עם וויסקי אמריקאי ? לא תשכנעו אותי -אני איש של בורבונים…
[Reply]
מאת Islay בתאריך דצמבר 10th, 2008 19:53:
אולי הגזמתי עם השופרסל. הייתי צריכה ללכת על ויסקי חצי-חינם.
אפשר לקנות בארץ מעט בקבוקים של מבקבקים עצמאיים. אני חושבת שאכתוב על זה פוסט נפרד.
לגבי ויסקי אמריקאי, באמת שאין לי מושג – אני נצמדת לסקוטים, ומבחינתי ויסקי אמריקאי הוא מה שאני מזמינה כשאין לי כוח להתעמק בדרינק יותר מדי. אם לא שכנעתי אותך לגבי הסקוטים, אולי אתה תשכנע אותי לקחת את האמריקאים קצת יותר ברצינות.
[Reply]
מאת עירא בתאריך דצמבר 10th, 2008 23:51:
ניסינו. לא הלך.
http://ira.abramov.org/blog/2007/06/03/bourbon-tasting/
[Reply]
השארת תגובה