באחת מטעימות הויסקי המוצלחות שהייתי בהן, הוגש לצד הויסקי תבשיל של צ'ילי חריף, שעועית, קארי, כבש, תפוחי אדמה ועוד כל מיני דברים מעולים שהורגים באכזריות כל סיכוי להרגיש איזה טעם בויסקי. למרבה המזל, כולם התאפקו כמעט שעתיים של טעימה לפני שצללו אל הסירים, ומכיוון שהטעימה התרכזה בויסקי מעושן מאוד מהאי Islay, אפילו נשארו אח"כ קצת עקבות ויסקי בפה. אז למרות שהיה טעים להפליא, הכיבוד האולטימטיבי בעיני לטעימת ויסקי הוא קצת אחר.

בטעימת ויסקי, האוכל צריך למלא שני תפקידים פשוטים: לרפד את הקיבה למניעת שכרות, ולנקות את החך בין טעימות הויסקי. לצורך זה אני מעדיפה שילוב של מרקמים ויחסית מעט מאוד טעם, או טעם מאוד מעודן. אם אתם מארגנים טעימת ויסקי ומתלבטים מה להגיש ליד, הנה דוגמה לכיבוד שמתאים טעימת ויסקי מהזן הפיוריסטי, כזו שבה הויסקי הוא באמת המרכז.

כיבוד לטעימת ויסקי – הגרסה הפיוריסטית
טוב למי שרוצה טעימה אובייקטיבית ככל האפשר, או כשטועמים סוגי ויסקי עדינים במיוחד. זה תפריט שכל מטרתו לפנות מקום לויסקי.

1. לחם בדחיסות בינונית, עם קליפה לא קשה מדי. עדיף לחם שהוא שילוב של קמח מחיטה מלאה וקמח לבן (בלי גרעינים וקשקושים). ללחם כזה יש טעם עדין יחסית, לא מתקתק מדי ולא חמצמץ והוא לא הופך לבצק דביק מדי בפה כמו לחם רגיל מקמח לבן. עדיף לחתוך לקוביות בינוניות (נגיד, חמישה על חמישה על חמישה ס"מ).
2. חמאה פשוטה, לבנה. לא צהובה ובודאי לא מלוחה.
3. גבינת מוצרלה.
4. גבינת ריקוטה 5% של גד – נייטרלית מאוד ומשמשת על תקן מטבל.
5. מלפפונים ירוקים חתוכים למקלות ארוכים.
6. צנוניות חתוכות למקלות דקים.
7. חביתה עבה ופריכה חתוכה לפסים דקים וארוכים. פריכה, אתם יודעים: רגע לפני שמתחיל להשחים. מטוגנת במעט מאוד שמן ובלי מלח. אפשר לגלגל את הפס כמו סליל ולתקוע בו קיסם, כדי שיהיה נוח.
8. תפוחי עץ "סמית" (הירוקים החמצמצים), פרוסים לפרוסות דקיקות.
9. מים מינרליים.
10. סודה של שוופס (לא קינלי סודה – יש לה קצת טעם לוואי).
11. פרלינים של שוקולד מריר מאוד מאוד מאוד איכותי. הדגשתי מספיק? מאוד איכותי. את זה שומרים לסוף, רגע לפני שכולם הולכים. אני מעדיפה את פרלין השוקולד מריר עם מלח גס של קרדינל. מצד אחד זה על תקן קינוח, מצד שני, השילוב המוזר מאוד מעניין ומפתיע, ויש בו משהו שמאוד מסתדר לי עם החוויה המאתגרת של טעימת ויסקי מהזן הפיוריסטי.

כן, זה די אנמי. הכיבוד הזה פשוט משאיר את כל הבמה לויסקי. אם בחרתם את הויסקי שאתם טועמים כמו שצריך, לא תצטרכו יותר מזה.

כבד עליכם? אתם רוצים לטעום ויסקי אבל גם להפוך את זה לערב מהנה מהסוג היותר קונבנציונלי? בפוסט הבא, כיבוד לטעימת ויסקי – הגרסה שלוקחת את זה באיזי.

מדחי אל דחי, בחיי. רק לפני חודש כתבתי פה שאני לא שותה בלנדד כדי להצדיק את שתיית הברבן שלי, ושנייה אחר כך מצאתי את עצמי בטעימת בלנדד. וויסקי בלנדד בדרך כלל לא מקבל כל כך הרבה תשומת לב, למרות שאיכשהו לרוב האנשים יש דעות מאוד מוצקות בקשר לאיזה בלנדד הוא הכי גרוע. כשזה נוגע לסינגל מאלט, תמיד מתווכחים איזה הכי טוב, אבל בבלנדד תמיד מחפשים את הרע במיעוטו. אז החלטנו לאתגר את הגישה הזאת, והעלינו על השולחן כמה מכוכבי ה"אחד-פלוס-אחד-צ'ייסר-עם-טובורג-אחי-איך-דופקים-את-הראש-בפחות-מ50-שקל". הטעימה לא היתה עיוורת, אבל באנו בראש פתוח, מוכנים נפשית להודות שג'וני אדום יותר טעים לנו מבלוויני.

John Player Special – דרינק נחמד מאוד, ריח מתוק (קצת כמו מתיקות של סלק) וטיפה מנטה בטעם. הוא נשאר הרבה זמן, למרות שאי אפשר לקרוא לזה ממש פיניש. די חיבבתי אותו, למרות שמסביבי טענו בתוקף שאני הוזה ושיש לו אפקט של דלק על בלוטות הטעם שלי – כל מה שטעמתי אחריו הרגיש כמו מים. לא הכרתי את הויסקי הזה קודם, ומסתבר שאם הייתי מכירה, כנראה שהייתי נהנית ממנו הרבה פחות – כל מי שיודע כמה הוא עולה יגיד לכם אוטומטית שהוא מזעזע, למרות שהוא בסדר גמור (לפחות בעיני).

Johnny Walker Red Label – ג'וני אדום תמיד ביאס אותי, אבל אפילו בטעימה הזאת הוא היה הגרוע והסתמי ביותר. אין טעם, אין ריח, סתם צריבה קלה של אלכוהול. מצד שני, כולם התעקשו שה-JPS מקודם דפק לי את חוש הטעם והריח. נגיד. שיהנה מהספק.

Johnny Walker Black Label – ג'וני ווקר שחור, לעומת האדום, הוא כבר סיפור אחר. באף מרגישים ממש טיפה עשן, תפוז סיני (היתה קצת התלבטות לגבי איזה הדרים, בסוף יצא קומקוואט) ומרמלדה. בטעם – הדרים. ועדיין, המשכתי להודיע לכולם שהג'ון פלייר ספיישל הרבה יותר טעים. טוב, אולי יש משהו בתיאוריית הדלק. כנראה שאני חייבת לשני הג'וני ווקר טעימה חוזרת יחד עם ה-JSP, והפעם כשה-JSP אחרון.

Johnny Walker Green Label – ג'וני ווקר ירוק הוא בלנדד מאלט (למרות שאני ממשיכה לקרוא לזה פיור מאלט לפי ההגדרות הישנות, מתוך הרגל), כלומר מורכב אך ורק מסינגל מאלטים ואין בו טיפת גריין. ובכל זאת, למרות שיש ציפייה שהוא יהיה הרבה יותר מעודן, הוא נותן מכת אלכוהול קטלנית ומחוספס הרבה יותר מהג'וני השחור. לג'וני הירוק יש בעיקר טעם של סוכר שרוף, ומשהו קצת לימוני. באף – קצת מלפפון ואולי טיפ טיפה לענה. ג'וני ווקר ירוק הוא דרינק ראוי, אבל מכיוון שרמת המחיר שלו אחרת לגמרי, "ראוי" יחסית לבלנדדים אחרים זה ממש לא מספיק, ובמגרש של הסינגל מאלט הוא לא שחקן שמתקרב אפילו למעניין. בקיצור, מפספס מכל הכיוונים. עכשיו רק נשאר לסתום את החור בהשכלה בנוגע לג'וני גולד, שאני שומעת מסביב יותר ויותר שהוא וויסקי לא רע בכלל.

Cameron Brig - קמרון בריג הוא סינגל גריין, כלומר אין בו טיפה של סינגל מאלט והוא מזוקק כולו בזיקוק רציף. במפתיע, הוא הזכיר לי באף את גלנליווט 12 עם כל הפרחוניות שלו. מצד שני, לא הרגשתי שום דבר מעניין שאפשר לשים עליו את האצבע בטעם. לא מתחבר לי בכלל לסקאלה של הויסקי שטעמנו. עוף מוזר. נראה לי שהוא התחלה טובה לאנשים שויסקי קשה להם, אבל מתעקשים לנסות בכל זאת.

Old Clipper - השמועה מספרת שמדובר בכלל בויסקי שהוא המצאה ישראלית – סקוטש ממזקקה עלומת שם שקיבל בארץ את השם אולד קליפר והולך כאן לא רע. לא בדקתי לעומק בעצמי, אבל העובדה שאי אפשר למצוא עליו כמעט מידע בדרכים קונבנציונליות מחזקת את העניין. ככה או ככה, מדובר בויסקי עם ניחוחות של טופי ותה, וטעם של מיץ פטל עם דלק מטוסים. מתאים לחובבי ויטמינצ'יק שרוצים לקחת את השתייה שלהם צעד קדימה.

Famous Grouse - פיימוס גראוס ירגיש מוכר לחובבי מקאלן, שהוא אחד המרכיבים של הבלנדד הזה. המון שרי באף, וטעם שמזכיר סוכר שרוף (למה אני לא אומרת קרמל, שאלו אותי? כי קרמל זה שנייה לפני שהסוכר נשרף). בסך הכל נחמד, אבל אם מחפשים ויסקי שהוא דרינק פשוט, ישיר ומתקתק, עדיף כבר ברבן, לא?

Dewar's - דיואר'ס הוא הבלנדד שהכי מתחרה עם הברבנים במגרש שלהם, בתוספת טיפת טעם מעושן. דרינק די כיפי, אבל אתם כבר יודעים מה אני מעדיפה.

White & Mackay – הכוכב הבלתי מעורער של הטעימה. ווייט אנד מקיי מיושן בעצמו בחביות, כבלנדד, ואפילו פעמיים. זה מורגש בהחלט. באף יש בעיקר שזיפים, ומתיקות של פירות, או יותר נכון, קומפוט. השזיף ממשיך גם לטעם, הפעם יותר שזיף מיובש (היי, תכף ט"ו בשבט, לא?). ויסקי מעניין, מורכב ורב טעמים יחסית לבלנדד, וכשמכניסים את מרכיב המחיר (קצת פחות מ-100 ש"ח לבקבוק), מקבלים את הבלנדד הכי שווה ומשתלם שיש.

Grant's - גרנטס הוא ויסקי שמלכלכים עליו לא מעט, אבל אותי הוא לא מבהיל. הוא מזכיר לי בעיקר טעם של "טרום-ויסקי" – כל מה שקורה לויסקי לפני שהוא מגיע לדוד הזיקוק. טעם של wash, טעם של גרגר שעורה מלותת שלועסים. מבחינתי זה מעורר אחלה זכרונות מהמזקקה, ואני מחבבת את הגרנטס מאוד. יש בו גם קצת מהמתיקות השרופה הזאת שהזכרתי קודם, אבל זה רק חלק מהמכלול.

William Lawson - טוב, זה כבר באמת היה יותר מדי בשלב הזה (אני שמה לב למגמה חוזרת לגבי הויסקי האחרון בטעימות האלה…).

בסופו של דבר, זאת הפעם הראשונה ואולי גם האחרונה (או לפחות ייקח עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה) שאני מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לבלנדדים. מבחינתי הווייט אנד מקיי הוא גילוי אמיתי, וגם הגרנטס. הטעימה הזאת גרמה לי לחשוב שוב על ההשפעה של דיעות קדומות והנחות יסוד שיש לנו על הטעם וההעדפות שלנו. יש פה ברשימה לא מעט ויסקי שמקובל לקטול בלי לחשוב פעמיים, וכשמקדישים לו תשומת לב מגלים שהוא יכול להיות לא רע בכלל, ובכל מקרה טוב הרבה יותר ממה שהרשינו לעצמנו לחשוב. חושבת שכל אחד צריך מדי פעם לטעום "על עיוור" ויסקי שיש לו דיעות מוצקות לגביו, לטובה או לרעה. נראה לי שצפויות לכל אחד כמה הפתעות.

אני אף פעם לא שותה בלנדד. כשבא לי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אני הולכת על ברבן. ויסקי אמריקאי הוא פשוט, ישיר, מתקתק ומחוספס, וזה כל מה שצריך מדרינק לא מחייב. בשבוע שעבר נקלעתי ברגע האחרון לטעימת ויסקי אמריקאי, מפגש אחד מסדרת מפגשים של כמה אנשים טובים שהחליטו לפרק את נושא הויסקי למרכיביו ולבדוק אותם אחד-אחד. על הבר נאספו הבקבוקים שכל אחד הביא איתו (חוץ ממני, העלוקה המזדמנת – קשה למצוא בקבוק ברבן נורמלי בהתראה של שעתיים) ואוכל שווה במיוחד, למרות שאני פזלתי בלי הפסקה אל קופסת הפח של Glenfarclas 105 שעמדה שם על איזה מדף (נו, בני, אתה רואה? רק כתבת שהם הגיעו לארץ ושנתת לשלושה אנשים לטעום, ויומיים אחר כך אני בוהה בקופסה בבית של אחד. עולם קטן).

בד"כ במפגשים כאלה אין לי יותר מדי כוח לתעד רשמי טעימה, אבל הפעם היה מדובר בטעימה יותר מסודרת, עם אנשים שבאו לטעום וללמוד ועם המון מידע שזורם ברקע, אז הייתי ילדה טובה במיוחד ורשמתי הכל (אגב, איכשהו החמצתי את שם הויסקי הראשון שטעמנו, הויסקי בוטיק ההוא – תזכירו לי איך קוראים לו? עדכון מאוחר: קוראים לו Stranahan’s Colorado Whisky, וגם גיליתי ששכחתי את הג'נטלמן ג'ק).

Jim Beam Rye – ג'ים בים שיפון. מורכב יחסית, פיניש בינוני באורך. מאוד רענן, באף טיפה אניסטי ויש בו קצת מנטה. לגבי הטעם אני קצת מתלבטת – יש שם איזה טעם שבלט לי אבל אני מתקשה לתת לו שם. איזה ירק לבן. קולורבי? צנונית? נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל זה שם. שי, בתור מומחה טעמי ירקות ותבלינים בויסקי, תן איזה שלוק מהג'ים בים הצהוב ותעזור. בכל מקרה, אחד הברבנים המעניינים שיצא לי לטעום. יש סיכוי שהוא יהפוך אצלי לדרינק עם מקום מכובד משל עצמו ולא על תקן "תביא ברבן, לא משנה איזה".

Jim Beam Choice - ג'ים בים שעובר סינון דרך פחם מייפל. די שטוח, פיניש לא קצר אבל סתמי ולא קורה בו כלום. יש בו קצת מנטה, גם באף וגם בפה. אחרי ה-Rye, הוא היה סתמי ומאכזב.

Heaven Hill – כנראה הויסקי היחיד שאפשר לשתות בפחות מ-90 ש"ח לבקבוק בלי השלכות רפואיות קשות. כמעט כמו מים בזמן השתייה – אין ריח, אין טעם. רגע אחרי מרגישים איזה מתיקות קלה ואת החספוס. קצת מוזר, אבל את הצריבה של האלכוהול מרגישים ממש בתחתית הגרון ולא לפני. סביל לקוקטיילים שלא צריך בהם ברבן עם יותר מדי אופי, אני מניחה.

Evan Williams – סוג של אח גדול ונורמלי ל-Heaven Hill. מרקם מאוד Oily (סוף סוף אפשר לדבר על מרקם בטעימה הזאת), מתוק בפה ומתוק באף, כשבאף יש גם איזה רמז לדלק (לא מדדתי אוקטן – עד כאן, יו נואו ) ולאיזה סוג של צמח עם עלים ירוקים ובשרניים ששכחתי את שמו – אוף, איפה השכלת הטיולים שלי כשצריך אותה פעם בעשור.

Woodford Reserve – סוף סוף הגענו לברבן שאפשר לטעום כמו סקוטש – ריבוי טעמים, התפתחות. באף, בהתחלה יש יוד, וגומי כמו הבפנים של בלון (תחזרו לרגע למסיבה ההיא בגיל 11 כשניסיתם לנפח בלון ובאמצע אחת הנשיפות שאפתם בטעות את הכל פנימה – כזה. ). אח"כ קצת לימון מתוק והמון המון מייפל. בפה – המון עץ, מייפל שמתגבר מאוד בפיניש. בסוף הפיניש מחכה קצת חמיצות, במפתיע.

Blanton's – נדמה לי שטעמנו את הבלנטונ'ס סינגל בארל, מי שהיה שם – תקנו אותי אם אני טועה. מזהירה מראש: אלה רשמי טעימה הזויים במיוחד. באף הרחתי איזה צמח מר שלא יודעת לשים עליו את האצבע, קצת דבק פלסטי ומין מתיקות מעודנת שהזכירה לי יותר מהכל טמאגו, החביתה המתקתקה מהסושי. גם בפה הסתובב הטמאגו הזה, קצת טימין יבש ובקצה היתה איזו מתיקות שרופה, קצת כמו קרמל. בסך הכל ויסקי חזק ומחוספס במיוחד. לא ממש תואם לבקבוק המעודן שלו.

Knob Creek – די, זה כבר יותר מדי ויסקי מכדי לכתוב משהו…

אז מה לסיכום? מצד אחד הופתעתי לטובה, ומצד שני הטעימה רק חיזקה את מה שחשבתי קודם. זאת הפעם הראשונה שטעמתי ברבנים ברצינות, ויש בהם הרבה יותר מסתם מתיקות וחספוס. במיוחד באלו שמיושנים טיפה יותר או מזוקקים אחרת (בקיצור, דומים יותר לסקוטים…). אבל דוקא במורכבים שבהם, החספוס הטבעי של ברבן לא מאפשר להנות מהם כמו שצריך, ומצד אחד הם יותר סיפוק סקרנות אינטלקטואלית מאשר דרינק מרגש, ומצד שני לא פשוטים מספיק כדי להיות דרינק פשוט וכיפי. הויסקי האמריקאי הסטנדרטי יותר, לעומת זאת, נשאר פשוט ופשטני כמו שתפשתי אותו בעבר, אולי עם עוד כמה טעמים יותר מזוהים פה ושם. בקיצור, ברבן נשאר מבחינתי דרינק שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, אבל אני רצה לקנות לי ג'ים בים צהוב. מקווה שיצא לי להתעמק קצת יותר בויסקי שיפון מתישהו – נראה לי ששם האקשן האמיתי.

בזמן האחרון כולם מדברים על Smokehead, ואני חייבת להודות שבמידה מסויימת, הבאזז הזה עצבן אותי יותר מאשר משך אותי לנסות את הויסקי החדש. אחד הדברים העיקריים שחזרתי איתם מהנסיעה לסקוטלנד והעבודה במזקקה הוא התפכחות טיפה כואבת מהדימוי הרומנטי של המשקה הזה בעקבות חשיפה לכל מיני עניינים שיווקיים בתעשיה הזו, שבאים לידי ביטוי גם בשיווק של ויסקי כמו סמוקהד.

סמוקהד הוא סינגל מאלט שמגיע מ-Islay, אבל המקור עלום – לא ידוע מאיזו מזקקה בדיוק. מאז שהויסקי הזה יצא לשוק, איפשהו בתחילת 2006, האינטרנט שורץ ספקולציות לגבי מקור הויסקי. הרוב מהמרים על ארדבג צעיר, חלק נצמדים ללגבולין, אחרים בטוחים שזה Caol Ila ונשמעות גם השערות לגבי Bruichladdich מעושן (מענין שאף אחד לא מהמר על באומור ). כאמור, במקום להתמסר למרתון ההימורים, בעיקר התבאסתי. שוב מנסים למכור לנו עוד איזה קומבינציית Islay כאילו סודית, כמו המון ויסקי משעמם ששווק בצורה הזאת קודם. לא הספיק לנו כל ה-Vatted Malt מכל מזקקות Islay, כל פעם תחת שם שונה ובלנד שעושה רושם שעורבב ללא אבחנה? לא נמאס מכל ה(כאילו) תעלומות השיווקיות שכל מה שחשוב בהן הוא שעל התווית כתוב בגדול Islay? לא הבנתי איך מצפים ממני, קהל היעד של ויסקי סינגל מאלט, להתלהב, לגלות עניין או לשתף פעולה עם סוג כזה של שיווק.

אז לא התאמצתי למצוא סמוקהד, אבל לאחרונה, כשחפשתי בתפריט של איזה בר ויסקי שיהיה גם מעושן וגם לא יקר מדי, הוא פשוט קפץ לי לכוס. מה אני אגיד, הופתעתי לטובה. מאוד (בהחלט יתכן שזה בגלל שהציפיות שלי היו מתחת לאפס ). אמנם לא הייתי במצב שהתאים לטעימה של ממש, אבל הספקתי לשים לב שמדובר בויסקי מוצדק בהחלט, כלומר מאוזן ובעל נוכחות וטעמים מובחנים. ממש לא החלטורה שציפיתי לה. המון עשן, כצפוי, אבל מה שהכי בלט היה המרקם הכבד – ממש כמו לאכול כפית חמאה. את הויסקי הזה אפשר ממש ללעוס. מצד שני, ולמרות שלא הספקתי להתעמק באמת, הוא לא מגיע בעיני למורכבות של קלאסיקות Islay, ובהחלט ייתכן שזה מכיוון שהוא צעיר. אם באמת יתברר שמדובר בביטוי צעיר של לגבולין או ארדבג, אני חושבת שזו תהיה הוכחה מרתקת ליחסי הגומלין בין מרקמים לטעמים בויסקי לאורך שנות ההתפתחות שלו.

אחרי שטעמתי את סמוקהד, החלטתי להתענין בו עוד קצת. הקשבתי לראיון עם איאן וור (Iain Weir) (קישור ל-mp3, הראיון מתחיל אחרי 2 דקות), מנהל השיווק של Ian Macleod Distillers שמשווקים את סמוקהד, והכל נראה קצת יותר הגיוני. וור מספר שקהל היעד של הויסקי הזה הוא שותי ויסקי צעירים יותר, דור חדש של שותי ויסקי שיש להם יחסי אהבה-שנאה עם ויסקי מ-Islay. הויסקי הזה אמור לשדר משהו חדש, צעיר, הרפתקני, והשיווק שלו מכוון לכך גם בעיצוב של הבקבוק, גם בישירות של הויסקי עצמו וגם בכאילו-תעלומה שסביב המקור שלו. בקיצור, התבאסתי מהשיווק שלו כי אני פשוט לא קהל היעד. אני זקנה מדי (יא אללה איתי, עוד דקה שלושים…).

איכשהו, כשהכל נמצא בקונטקסט, אני מתחילה לחבב יותר ויותר את הויסקי הזה. פשוט אבל לא פשטני, ישיר, דרינק טוב ולא מסובך עם מכה של עשן, ולא יקר מדי. נכנס מבחינתי לקטגורית ויסקי-שלא-צריך-לחשוב-עליו-יותר-מדי, לצד ווילד טרקי, ג'ק דניאלס, ג'וני בלאק וכאלה. אני כנראה אחזור אליו שוב.

מזמן לא הייתי בנורמה ג'ין. אוסף של חויות לא מוצלחות הרחיק אותי משם, קשה לשים את האצבע בדיוק על הסיבה. משהו בשירות נראה לי, בעיקר על הבר. יש שם איזו הרגשה שהבר הוא רק לחברים, ומי שלא חבר לא ממש מקבל שירות. אבל יש לי כמה חברים שאוהבים את המקום, אז מדי פעם אני מנסה שוב. הפעם הגעתי אחרי יום ארוך במיוחד, נחושה לגמרי לפרק איזה חתיכת פרה ולהרחיב את השכלת הגלנפארקלאס שלי, אחרי ההצלחה של הפעם שעברה. הפעם החלטתי לא להתקרב אל הבר ולנהל את העניינים מהשולחן שלי, וזה הוכתר בהצלחה. הצלחה קצת מפוקפקת אם החויה המתקנת בבר היא להתרחק מהבר, אבל אם זה מה שצריך כדי להחזיר הנורמה ג'ין לרשימה שלי, נו טוב.

זה לא שהיו לי הרבה אפשרויות, יש בנורמה ג'ין בסך הכל 2 גלנפארקלאס: ה-12 שאני אוהבת, וה-17 שעוד לא טעמתי. קל. היה לי ברור שעם ה-17 אני הולכת לקבל חויה הרבה יותר מעודנת מהגלפארקלאס 12 עם גוש המלח הבוטה שפשוט יושב באמצע הויסקי.

ב-Glenfarclas 17 יש המון פלפל שחור. גם באף, גם בפה. באף שמתי לב גם למשהו דומה לחלת דבש, שילוב של מתיקות עם שעווה, וגם איזה רמז לשומר. ה-17 הוא ויסקי די יבש, והמליחות שחיכיתי לה מגיחה קצת באיחור ועושה תרגיל מענין בפה: קודם מלוח בצד האחורי של הפה וזה מתקדם לאט לאט קדימה. למרות התרגיל המענין, המליחות פה די עדינה, לא דומה למה שהולך בגלנפארקלאס 12.

בפיניש יש משהו מוזר. מצד אחד הוא לא ארוך במיוחד, אפילו אפשר להגיד שהוא נמוג די מהר. מצד שני, הרבה אחרי שחשבתי שהוא נגמר פתאום שמתי לב לאיזו מליחות עדינה שממשיכה להסתובב בפה עוד המון זמן, אבל כמעט שאי אפשר לקרוא לזה פיניש. בכלל, הויסקי הזה כל כך מעודן שצריך חך לגמרי נקי בשבילו, כל ביס ממשהו אחר יסתיר חצי מהדקויות. אחרי יותר מחצי שעה בכוס רואים יותר דמיון לגלנפארקלאס 12 – מלוח מאוד (אבל כבר די מת, אחרי כל כך הרבה זמן בכוס).

יש איזו הנחה מקובלת, והיא הושמעה גם מסביב לשולחן בנורמה ג'ין, שויסקי זקן יותר הוא בהכרח יותר טוב. ההנחה הזו תמיד נשמעה לי מוזרה. הרי אם אפשר להניח איזו הנחה כוללת לגבי ויסקי "זקן" יותר היא שויסקי זקן הוא בדרך כלל יותר מעודן. אבל מי אמר שיותר מעודן זה יותר טוב? לפעמים אין לי סבלנות למעודן. נכון שאני נעצרת רגע לשים לב לטעמים ולריחות גם כשסתם בא לי דרינק, אבל לחשוב שכל פעם שאני שותה ויסקי אני אצטרך לשמור על חך נקי, להבחין ברמזים לטעמים ולהנות רק מדקויות? נשמע לי מדכא. לפעמים כל מה שבא לי זה ויסקי עם טוויסט שישעשע אותי וטעם שייתן לי מכה, וגלנפארקלאס 12 עושה בדיוק את זה. אני נשארת עם ה-12.

אני הופכת קצת ברעיון הזה, אז אולי עדיף פשוט לשאול אתכם:
תגידו, אם אני מארגנת טעימה של סינגל מאלט, עם theme ברור ומעניין, עם התנסות מסויימת בטעימה השוואתית עיוורת וזיהוי טעמים, מי בעניין וכמה הייתם מוכנים להוציא על דבר כזה (למטרת כיסוי עלויות בלבד, כמובן)? לא באוירה של הרצאה אלא באוירה של שיחה, מן סלון פתוח מונחה. הכוונה כמובן לא לאירוע בסלון שלי אלא למקום מסודר, עם קצת כיבוד מתאים וכו'.
(ולא, מי שפוגש אותי על בסיס קבוע לטעימה מהמבחר של מך לא נחשב. (: המממ… בעצם, מזמן הוויסקי לא היה במרכז).

7/1/08 כמה עדכונים, תוספות והרחבות לרעיון כדי למקד:
טעימה מעניינת תהיה טעימה של כ-4-6 סינגל מאלטים שיש ביניהם איזשהו קשר, לפחות אחד או שניים קצת פחות נפוצים.
מבחינת מספר אנשים, אני חושבת על משהו כמו 10-12 לכל היותר (יותר מזה זה כבר המוני וקשה לנהל שיחה).
חשבתי על חדר פרטי באיזו מסעדה, או במקום כלשהו שקשור לתרבות האלכוהול. האופציה הביתית אפשרית, למרות שנראה לי שבבית יהיה קצת יותר קשה להשיג תנאים של טעימה (מקום לכולם ליד שולחן, כוסות טעימה מתאימות וכו').
זה אמור לכלול כיבוד "מרענן חך" כמו לחמים טובים וחמאה ואולי ירקות ניטרליים, הרבה הרבה מים מינרליים ואולי גם שוקולד 72% אחוז מונצואלה של השוקלטייה המועדף עלי כדי לטעום מה שוקולד טוב עושה לוויסקי.
אני שואפת למחיר של כ-200 וקצת ש"ח שיכסה את הכל.
מה דעתכם?

מזמן לא התלהבתי ממאלט חדש, בערך מאז ינואר, אז גיליתי את ה-Macallan 10 Cask Strength . איכשהו מצאתי את עצמי קצת משתעממת ממאלטים לא מדויקים או סתמיים, אפילו כאלה נחשבים שזכו לביקורות מהללות. שום דבר לא קלע לטעם שלי, שוב ושוב התבאסתי מעוד סימני שרי, עקבות עשן וכו'. חיפשתי מאלטים שורשיים, יבשים וישירים אבל מורכבים, משהו עם טוויסט.

אתמול בנורמה ג'ין הצקתי כהרגלי לברמן (אני פותחת שיחה ומבקשת המלצות כשאני מזהה אוסף אלכוהול מרשים וברמנים שמבינים משהו, ועל כך אמרו לי בשיא הרצינות בבר של Messa "את קשה, אני רואה" וכנראה איבדו אותי סופית כלקוחה) וביקשתי המלצה על וויסקי. אחרי כמה התחבטויות נשלף מהמדף Glenfarclas 12, שהבקבוק המכוער שלו קצת ביאס אותי בהתחלה אבל אל תסתכל בקנקן וגו'.

Glenfarclas 12 לא הבטיח יותר מדי באף. לא התעמקתי אבל הוא הזכיר לי עשרות אחרים. כשטעמתי הייתי קצת המומה – כמה שניות אחרי הלגימה מתפשטת פתאום מליחות מדהימה בפה שמתשתלבת נפלא עם המסביב המעט פירותי. לא מלח עם הרגשה של ים כמו בכמה Islay אהובים או וויסקי איים אחר, אלא מליחות עדינה של ממש, שנמוגה לאט בפיניש ארוך מאוד. זה היה כל כך מפתיע שהזמנתי עוד מנה מאותו הדבר.

Glenfarclas 12 זינק למקום גבוה ברשימת הפייבוריטים שלי. די בטוח שהוא לא לכל טעם, אבל למי שמוכן להרפתקאה קטנה ולא קונבנציונלית מחכה הפתעה נעימה ביותר.

נ.ב.
אתם מוזמנים לקרוא מה כתבתי על הבר של Messa בבלוג השלישי והחדש שלי (כן, אני יודעת, איזה הגזמה… ) שנקרא Veni, Vidi, Nárráví, בלוג של ביקורות על הופעות, מסעדות, ברים ושאר מקומות שאני הולכת אליהם, בלוג משלים ליאללה מי בא. אני זוממת להפוך אותו לבלוג קבוצתי ולדרדר לכתיבה כמה מהשותפים שלי לכל ההופעות, המסעדות וכל השאר שעדיין לא כותבים בשום מקום למרות שיש להם הרבה מה להגיד.

אני מניחה שאפשר לייחס לי אנינות טעם בכל מיני תחומים, אבל בכל מה שנוגע לשוקולד נשארתי איפשהו בגיל 10. לא משנה כמה יספרו לי ששוקולד אמיתי זה שוקולד מריר, לא משנה כמה יהגגו על אחוזי קקאו שמגרדים את ה-90% ואבקת חלב שמקלקלת את הקקאו, בשבילי רק שוקולד חלב בבקשה. אפילו כשלמדתי שיש חנויות שוקולד מתמחות ויצירות של שוקלטיירים, תמיד ברחתי מהפרלינים הכהים אל שוקולד החלב הבטוח. באיזשהו מקום קשה להאשים אותי, מאחר שהשוקולד המריר היחיד שטעמתי עד אז היה שוקולד פרה מריר, וגם פעם אחת את השוקולד האיום ההוא לבישול, זה שמגיע בחבילות עבות.

במקום העבודה שלי, שם אני מבלה חלק ניכר מהזמן, חלק נכבד מהיום סובב סביב אוכל. כולם רעבים כל הזמן, מבררים מי עוד רעב ומתלבטים בקול מה לאכול היום. בהעדר אנשים שסופרים כל היום קלוריות במקום העבודה הזה (נדיר ונפלא. חפשו לכם סביבה כזאת, זה טוב לבריאות), כמעט תמיד יש חפיסת שוקולד פתוחה על אחד השולחנות ובעליה צופה בעינים כלות בשוקולד שלו הולך ונעלם תוך דקות. בחודשים האחרונים התחילו להופיע במשרד חפיסות שוקולד מריר. לא משהו מתוחכם במיוחד, נדמה לי שזה היה ספלנדיד, או אולי פעם בכמה זמן גם לינדט. קוביה אחת הספיקה לי כדי להבין שכנראה שאני מפספסת משהו. זה היה כל כך עשיר בהשוואה לשוקולד חלב, שלא היתה לי ברירה אלא לבדוק את הענין יותר מקרוב.

לפני כמה שבועות שמתי לב פתאום לקיומה של חנות השוקולד "קרדינל" באבן גבירול 60. נכנסתי וכהרגלי לקחתי שוקולד חלב (עם וופל וקרם שקדים), אבל שמתי לב שהאנשים שלידי זוכים לטעימות מכיכרות שוקולד קטנות, כהות ומצופות אבקת קקאו. ניסיתי גם, ודי נדהמתי. קודם כל ולא במפתיע, זה השאיר מאחור את כל השוקולד המריר שטעמתי עד אז. פיסה קטנטנה וכל כך הרבה טעמים, מרקם רך ונימוח, והשילוב עם אבקת הקקאו… בקיצור, גיליתי עולם חדש. אלי, השוקלטייה של קרדינל, סיפר לי שהוא מכין 5 סוגים שונים של כיכרות על בסיס פולי קקאו ממקומות שונים בעולם ועם ריכוזים שונים, שכן לפולי קקאו ממקומות שונים יש טעמים מאוד שונים.

כיכרות השוקולד של קרדינל

אז איך זה קשור לוויסקי? השבוע פגשתי כמה אנשים טובים לארוחה והרבה וויסקי. היו שם בין השאר:
דלוויני 15 (Dalwhinnie)
בלוויני (Balvenie) בן 17 שנה, New Wood
Glenmorangie cellar 13
מקאלן (Macallan) בן 10 שנים, Cask Strength (וואו, איזו תגלית! כל כך הרבה טעמים מפתיעים בוויסקי עוצמתי ומיוחד. ממש הפתיע אותי)
ארדבג 1977 (Ardbeg)
Laphroaig Quarter Cask
ועוד ועוד.

לקראת המפגש חשבתי לעצמי מה אני יכולה להביא, והגעתי למסקנה שכיכרות שוקולד קטנות כמו זאת שטעמתי בקרדינל יתאימו מאוד לוויסקי, בייחוד לוויסקי המעושנים מ-Islay. בכלל, וויסקי עם טעמים אינטנסיביים הולך מצוין עם שוקולד. הבאתי שתי כיכרות קטנות, הראשונה 66% קקאו מהקריביים, השניה 72% מונצואלה. השוקולד הקאריבי היה עדין טעמים הרבה יותר, ולא רק בגלל האחוזים המעט נמוכים יותר. השוקולד מונצואלה עמד בכבוד בהתמודדות עם לפרוייג Quarter Cask. שני מצטיינים נוספים בשילוב עם שוקולד שגיליתי בהזדמנויות אחרות: Bowmore Darkest ולגבולין 16. זה יעבוד מן הסתם עם כל שוקולד איכותי, אבל אני אוהבת במיוחד את קרדינל.

נ.ב.
לאחרונה אני מקבלת לא מעט פניות במייל מקוראי הבלוג. אני מאוד שמחה לשמוע מאנשים ולהכיר קצת את הקוראים, כולל אלה שלא מגיבים כאן, ואני עונה בכיף לכולם. יש לי רק כמה בקשות: אם אתם פונים אלי במייל ואנחנו לא מכירים, הציגו את עצמכם בבקשה, לפחות קצת. לא חייבים שם מלא, מספר תעודת זהות וקורות חיים, אבל אני לא כל כך יודעת איך להגיב למיילים בסגנון "הי, אני אוהב וויסקי, איזה וויסקי את אוהבת? משה (שם בדוי)". כמו כן, אני עמוסה בהמון דברים ולפעמים לוקח לי קצת זמן לענות, לכן אני לא כל כך ערוכה ל"שיחות" סטייל מסנג'ר במייל (וגם לא במסנג'ר, ולכן אין לי מסנג'ר ). ובאופן כללי, ולא רק בתקשורת איתי, נטיקט (netiquette) זה דבר מבורך. וזהו.

כל חובב וויסקי מגיע בשלב כלשהו לצומת דרכים. זה יכול לקרות בתחילת הדרך, כשחובב הוויסקי המתחיל מואס בבקבוק הגלנפידיך 10 שנים שקיבל במתנה מהדוד שבא לביקור מחו"ל, או כשהבוגר הטרי של קורס ברמנים מואס בבקבוק ה-Islay-Whatever-העיקר-שיהיה-עם-הרבה-עשן-ותצא-גבר שפמפמו לו בקורס שהוא חייב לאהוב. זה יכול לקרות בעיצומה של הדרך, כשחובב הוויסקי בוהה בארון המשקאות שלו ומחפש חידוש, או עומד בדיוטי פרי ונשבע שלמרות האהבה הגדולה, הוא לא קונה עוד פעם Balvenie Double Wood. מה הלאה? הם שואלים את עצמם. מגוון האפשרויות עצום, ולרובנו תג המחיר הגבוה לא מאפשר להמר ולהסתכן באכזבה.

עד היום עמדו לרשותנו כמה שיטות אפשריות לאיתור וויסקי חדש שיהיה לטעמנו.

1. הימור עיוור. מתוך הנחה שאין דבר כזה סינגל מאלט רע, לוקחים את הבקבוק הכי יפה/ השם הכי מסובך להגייה/ המחיר הכי מתאים/ הוויסקי שהוזכר בפורום לאחרונה (אה, זה הוזכר בהקשר של דלק מטוסים? לא נורא, בפעם הבאה…) ומקווים לטוב.

2. שיטת "חבר שלי אמר שזה מעולה". לא אכביר מלים, רק אציין שזו הדרך בה חובבי Auchentoshan מוצאים את עצמם עם בקבוק Laphroaig cask strength.

3. שיטת האיזורים: שיטת הסיווג המקובלת ביותר. היא נותנת כיוון טוב אבל כללי ביותר. כולם יודעים להגיד ש-Islay זה יותר מעושן, Lowland זה יותר קליל, Speyside זה יותר פירותי. אבל מי שיקנה על בסיס ההגדרות האלה Bruichladdich מ-Islay יתאכזב לגלות שאין בו טיפת עשן, והידיעה שבאופן כללי וויסקי מ-Speyside הוא יותר פירותי לא עוזרת כשעומדים מול בקבוקים מעשרות המזקקות שב-Speyside ומנסים לבחור. גם חלוקה קפדנית יותר, שמחלקת את סקוטלנד ל-10 איזורים ואת איזור Speyside ל-10 תתי-איזורים, יוצרת קשרים לא בהכרח קיימים בין סוגי וויסקי שונים על בסיס גיאוגרפי.

4. שיטות נוספות המבוססות על מיון מקורות המים למזקקה, סוג האדמה ונתונים נוספים. שיטות אלה אינן רלוונטיות לחובבי וויסקי סטנדרטיים.

5. שיטת "אבל מייקל ג'קסון נתן לזה ציון 9.5". אם מצאתם מבקר וויסקי ידוע שטעמו דומה לשלכם, הליכה בעקבות הציונים שלו יכולה להוביל למסע וויסקי חצי עיוור, מענג במיוחד ויקר מאוד. אבל ציון זה עניין של טעם ומבקרי וויסקי מעדיפים בד"כ וויסקי מורכב וכבד, כך שחובבי וויסקי קליל יותר או פירותי עשויים למצוא את הוויסקי האהוב עליהם ודומיו במקומות נמוכים ביותר ברשימת הציונים.

6. שיטת "תביא לי משהו דומה ל…". עקרונית, הכוונה נכונה. אם אהבתם וויסקי מסויים ואתם רוצים להתרחב הלאה, דרך מצויינת היא לחפש משהו דומה אבל מעט שונה. הבעיה היא שוויסקי יכול להיות דומה לוויסקי אחר או שונה ממנו במספר רב של פרמטרים. כך, כשמבקשים "תביא לי משהו דומה ל-Bowmore Darkest" אפשר לקבל באותה מידה Lagavulin (בגלל העישון) או גלנמורנג'י שרי פיניש (בגלל השרי הדומיננטי).

הפרמטרים השונים מביאים אותנו לשיטה יחסית חדשה שמציעה אלטרנטיבה די מתוחכמת לשיטת הסיווג הגיאוגרפית ולשיטות אחרות. ד"ר David Wishart פיתח שיטה הממפה וויסקי ע"פ 12 פרמטרים של טעם וארומה. 12 הפרמטרים הם: Body (Light-Heavy), Sweetness (Dry-Sweet), Smoky (Peaty), Medicinal (Salty), Feinty (Sulphury), Honey (Vanilla), Spicy (Woody), Winey (Sherry), Nutty (Oaky-Creamy), Malty (Cerealy), Fruity (Estery) and Floral (Herbal).

לאחר סקירת המותג העיקרי מכל אחת מהמזקקות הפעילות כיום בסקוטלנד, יצר 10 קטגוריות של צירופי טעמים מייצגים והחל למיין וויסקי לפי השתייכותו לקטגוריה. לדוגמה, קטגוריה A מורכבת מהמאפיינים הבאים: Full-Bodied, Medium-Sweet, Pronounced Sherry with Fruity, Spicy, Malty Notes and Nutty, Smoky Hints (או בעברית: גוף מלא, מתיקות בינונית, שרי בולט, סימנים קלים של פירותיות, תבלינים ולתת (מאלט), ורמיזות של אגוזיות ועישון). לקטגוריה הזו משוייכים, לדוגמה, סוגי הוויסקי הבאים (מדובר במותג העיקרי מכל מזקקה, בדרך כלל מהשנים הצעירות יותר, בין 10 ל-15 שנים לכל היותר וללא פינישים מיוחדים): Balmenach, Dailuaine, Dalmore, Glendronach, Macallan, Mortlach, Royal Lochnagar. לפי השיטה הזו, אם אתם אוהבים מקאלן 10/12 שנים, תאהבו גם רויאל לוכנאגר או דאלמור 12 שנה.

אם אתם אוהבים וויסקי מקטגוריה A ורוצים לגוון במשהו דומה אך עם הרבה פחות שרי וגוף מעט קל יותר, תוכלו לחפש בקטגוריה H וויסקי מתאים: Medium-Bodied, Medium-Sweet, with Smoky, Fruity, Spicy Notes and Floral, Nutty Hints (או בעברית: גוף בינוני, מתיקות בינונית, סימנים קלים של עישון, פירותיות ותבלינים ורמזים של אגוזיות ועשביות). לקטגוריה הזו משתייכים סוגי הוויסקי הבאים: Balblair, Craigellachie, Glen Garioch, Glenmorangie, Oban, Old Pulteney, Strathmill, Tamnavulin, Teaninch. לפי השיטה הזו, אם רציתם לגוון מהמקאלן והרויאל לוכנאגר, גלנמורנג'י או אובן יהוו קפיצה לא גדולה מדי אך מעניינת מהוויסקי שאתם כבר מכירים.

השיטה מפורטת בספר Whisky Classified, כולל שיוך סוגי וויסקי שונים לקטגוריות השונות. באתר המלווה את הספר אפשר למצוא פרטים על שיטת הסיווג הזו (וגם קצת סטטיסטיקות והסברים על הסיווג), כולל פירוט של 10 הקטגוריות השונות ודוגמאות לסוגי וויסקי מתאימים. אפשר להוריד גם גירסת בטא של תוכנת הסיווג Whisky Analyst המכילה את כל הנתונים נכון למהדורת 2006, ולהרחיב את מאגר הסיווגים ע"י הוספת וויסקי שאתם טועמים למאגר הנתונים.