אל תאמינו לשתיקה ששוררת כאן – האקשן תמיד היה מאחורי הקלעים. טוב, אולי "אקשן" היא מילה קצת גדולה, אבל השאלות במייל ובטלפון זורמות כמו, ובכן, וויסקי. כלומר 50 מ"ל כל פעם, 80 ש"ח למנה (I wish). אין כמעט הפתעות. חלק רוצים עצות לקראת טיול מזקקות בסקוטלנד, לחלק יש שאלות ספציפיות על איזה ויסקי אבל רוב האנשים מתלבטים מה לקנות. צודקים, זה תמיד מסובך. כלומר, בהנחה שכסף הוא פרמטר, מקום הוא פרמטר וגם הביקור האחרון אצל רופא המשפחה שהימהם מול בדיקת תפקודי הכבד שלכם הוא פרמטר, העמידה הזאת מול מדפים על מדפים מלאי בקבוקי ויסקי היא תענוג מהול בסבל קל. זה די מבאס לעמוד מול כל האפשרויות האלה, לבחור אחת אחרי התלבטויות ולגלות בסוף שהתוצאה לא משהו. כן, כבר דברתי על זה פעם.

הכי כיף להטיל את האחריות על מישהו אחר, ואני לרוב מוכנה לשאת בעול, עם ההסתייגויות ההכרחיות כמובן. אחוז הקליעות שלי די גבוה, ואני אגלה לכם סוד: זה 30% מה שאתם אומרים שאתם אוהבים, ו-70% קריאה בין השורות. בכלל, קריאה בין השורות זה דבר חשוב מאוד כשמגיעים לעניינים של טעם, בכל נושא שהוא. האם אתם הרפתקנים או שמרנים? האם אתם מנוסים בוויסקי או חדשים? האם פיתחתם במשך הזמן פאלטה רגישה או שאתם יחסית קהים? האם יש לכם טעם מובחן משלכם או שאתם מצטטים אחרים? לא מעט פעמים, הפער בין מה שאנשים אומרים לבין מה שמספרים הרווחים בין השורות הוא לא קטן. אין פה טוב או רע, כי הרי הכל שאלה של איך למצוא לכם וויסקי לטעמכם ולעשות אתכם מאושרים, ולמה לשלוח בן אדם לרדוף אחרי איזה סינגל קאסק במהדורה סופר מוגבלת אם האושר שלו טמון בגלנפידיך 12 מהדיוטי?

תנ"כים למיניהם לעזרת המתלבטים תמיד היו, בן הלויה של מייקל ג'קסון והתנ"ך של ג'ים מאריי בראשם, ואחריהם כל מיני מדריכים אולטימטיביים, דפנטיביים, רדיואקטיביים ושאר "טיביים". אני מכירה לא מעט אנשים שנצמדים אליהם חזק, בעיקר לציונים האבסולוטיים האלה שבסוף. הנה משהו שאף פעם לא הצלחתי להבין: מה אומרים הציונים האלה? זה אמור להיות מדד אבסולוטי של איכות? של הנאה? התיאורים של הטעם, המרקם, הסיומת וכו' יכולים להיות כלי מעולה להבין במה מדובר, אבל מה אומר הציון בסוף? זה כמעט מיותר להגיד שאם ג'ים מאריי נתן ציון 9 ללפרוייג 10 שנים ו-7.5 לגלנפידיך קאורן ריזרב, זה לא אומר שהלפרוייג ימצא חן בעיניך יותר מהגלנפידיך. הרבה יותר שימושי לדעת שהגלנפידיך קאורן ריזרב הוא Sweet but vivid, וש-Peatiness and the smoked finish aren't as 'distinct' as the label suggests, ושהלפרוייג 10 הוא The most medicinal of Islay malts.  בקיצור, עזבו אתכם מהמספרים המצחיקים האלו, בחייכם.

הערת שוליים:
אני צריכה עזרה טכנית ועיצובית עם הבלוג. יש כל מיני דברים שאני מזמן רוצה לעשות עם הבלוג הזה, מתקדמים יותר או פחות, מגניבים יותר או פחות. למשל, רציתי לשנות פורמט מזמן, כי מאז ומתמיד הייתי די אמביוולנטית לגבי פורמט של בלוג. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה אבל אני לא יודעת איך, או שייקח לי חודש לעשות את מה שמישהו מנוסה יעשה בחצי שעה. בכל מה שנוגע לעיצוב, זה פשוט שלצב צולע יש יותר כשרון מאשר לי. אם בא לכם לעזור לי, תנו סימן בבקשה דרך הצור קשר. ואיך נהייתי פתאום כזאת חוצפנית לבקש עזרת מומחים? אני חושבת שזה קרה סופית לפני שבוע וחצי בערך, קצת אחרי שעניתי במלוא תשומת הלב תשובה מפורטת של 300 מילה למישהי ששאלה במייל שאלה בנאלית למדי. מכיוון שלא קיבלתי אף לא מילה אחת בתגובה, הגעתי למסקנה שמבחינת קארמת וויסקי, עכשיו תורי.

לפני שבועיים בערך נקלעתי לחנות "מבחר המשקאות" באבן גבירול פינת ארלוזרוב, והעפתי מבט על המחירים מסביב. בזמן שרוב המחירים היו ממוצעים יחסית לחנויות מהסוג הזה (פה ושם זול יותר בכמה שקלים, פה ושם יקר יותר), תפס לי את העין Bowmore Legend, סינגל מאלט מ-Islay שנמכר ב-220 ש"ח – מחיר יחסית מצחיק לסינגל מאלט בארץ. המוכר אמר שזה עניין של מלאי אבל לא הרחיב, ואני יצאתי משם קצת תמהה על העניין. בעצמי לא קניתי, כי החרם החינני שלי על Bowmore עדיין בתוקף, מאז שהם הצליחו להרגיז אותי לאללה בביקור במזקקה. Bowmore היא במובן מסוים המזקקה הכי ספייסיידית (=מסחרית וה-Whisky Trail נשפך לה מכל החורים) ב-Islay – כולה ממלכתיות נפוחה, איזורי תצוגה מוארים בתאורה רומנטית, ציוני דרך לא מעניינים כמו החבית שהנסיך צ'ארלס בעצמו הפריח עננה קלה בכייון הכללי שלה ושאר עניינים מעצבנים. בחודש נובמבר לא היו יותר מדי דורשים לסיור במזקקה ואני קבלתי סיור פרטי.

בכל מזקקה שבקרתי בה צילמתי כל אחד מהשלבים בייצור, מה שהסתבר אחר כך כמענין מאוד להשוואה. סוגי מכונות גריסה, גבהי דודי זיקוק, מיכלים מעץ או ממתכת וכו'. לקראת סוף הסיור בבאומור הגענו ל-warehouse, כאילו warehouse כי למעשה בבאומור מיישנים בקושי אחוז קטנטן מהחביות במקום. ה-warehouse של באומור הוא תמצית המקום – חלון עץ יפהפה עם זכוכית אטומה ומאחוריה תצוגה מטופשת של 9 חביות בגדלים שונים, במראה "אותנטי". ממש ליד עמדו זוג דלתות חצי פתוחות שהובילו למשהו שקרוב, אבל לא בדיוק, ל-warehouse אמיתי.

שאלתי בנימוס את הבחורה שהדריכה את הסיור הבלעדי שלי אם אני יכולה לשרבב את המצלמה שלי מבעד לדלתות החצי פתוחות ולצלם את החביות המתיישנות. השאלה שלי נתקלה בחוסר הבנה טוטאלי. הרי זה ה-warehouse, אמרה המדריכה והצביעה לעבר תצוגת החביות המטופשת. זו התצוגה, אמרתי, ושאלתי שוב את רשותה לצלם מבעד לדלת הפתוחה את ה-warehouse, שלא לומר להציב את כף הרגל שלי 15 ס"מ מעבר לסף הדלת. בשילוב מרשים של תדהמה, רתיעה, מיאוס, חרדה וחוסר אונים אמרה המדריכה שהיא צריכה לקבל את אישור מנהל המזקקה. מכאן והלאה התגלגלה מסכת היסטרית ביותר של טלפונים, בקשות מיוחדות ונסיונות איתור של כל מיני אחראים כשאני בינתיים עומדת לתומי בחנות של המזקקה וזוכה למבטי שטנה מכל מיני אנשים לא ברורים. בסוף אמרתי יפה תודה ושלום והלכתי, כשאני מבטיחה לעצמי שאף שקל שלי לא ילך יותר לתחזוקת חביות התצוגה האלה.

אז נכון, יש משהו מאוד ישראלי בעצם הרצון לא להסתפק בעמידה מנומסת מאחורי חבלי ההפרדה תוך צפייה בתצוגה הרשמית והנאה המיועדת לתיירים שכמותי, אלא לצעוד לתוך "הדבר האמיתי", או לפחות לצלם אותו. למרות זאת, נדמה לי שהבקשה הבאמת עדינה ומנומסת שלי עמדה במבחן הסבירות, בייחוד אחרי שביקורים במזקקות אחרות הניבו חוויות גמישות במיוחד בלי שאפילו ביקשתי, משיחות עם עובדי הביקבוק בברוקלאדי באיזור שבכלל לא נכלל בזמנו בסיור, ועד הדרכה מרתקת מול תוכנת ניהול מזקקת לגבולין בחדר בקרה שבהחלט לא מיועד לתיירים, והכל מיוזמתם. ורק בבאומור שקועים בחלונות התצוגה שלהם, ועוד מוסיפים על זה גישה מחורבנת (וסליחה על הצרפתית).

אז באומור אני לא קונה. אבל אתם? אתם תהנו.

אז כמה ימים אחרי שראיתי את הפלא במבחר המשקאות, תומר דיווח שבדרך היין הוא נמכר ב-199 ש"ח, ושזה כנראה בגלל שהחברה הסקוטית שמייבאת אותו נתקעו עם סטוק והורידו מחירים. בינתיים מישהו סיפר שבמבחר המשקאות השוו את המחיר ל-190 וקצת, ובנורמה ג'ין הוא נמכר כוויסקי השבוע בהנחה. בקיצור, חוגגים עליו, ואתם מוזמנים גם. קחו בחשבון שזה ויסקי שנמכר בזול גם בחו"ל וזו מציאה רק יחסית למחירים בארץ, אבל אם מתחשק לכם דווקא עכשיו להתחדש באיזה סינגל מאלט ואף אחד לא עובר בדיוטי פרי בקרוב, זאת אופציה טובה.

נ.ב.
ואם תומר כבר מזכיר את זה, אז על הדרך כדאי גם לציין את המבצע של ברוקלאדי שהתחיל כבר בפסח והיה אמור להגמר בפסח, אבל משום מה ממשיך באופן חצי רשמי בסניפי טיב טעם – בסביבות 30-50% על כל הברוקלאדי, לרגל הכניסה שכנראה לא הצליחה של טיב טעם לעסקי יבוא הויסקי. וזה באמת שווה. (:

החודש נערך אתגר המבקבקים העצמאיים השנתי של ויסקי מגזין, וכמו בכל שנה, זה גורם לי לחשוב על הטעם בביקבוקים עצמאיים. אני מכירה לא מעט חובבי ויסקי שמזדמנות להם קניות ויסקי ספונטניות בנסיעות לחו"ל, ובדרך כלל הם קונים "על עיוור". איזשהו צירוף של שם מזקקה שנשמע מוכר, מספר שנים מרשים על הבקבוק ואולי המלצה מהמוכר. וכמובן, האחראי הראשי לרכישות ויסקי בלתי נשלטות: הכיתוב "בקבוק מספר X מתוך 270 בקבוקים", שעושה את הצמרמורת הקטנה הזאת של "אולי בכל זאת קניתי עכשיו את הויסקי הכי מעולה וחד פעמי בעולם, ורק עוד 269 אנשים מבינים את זה גם". וכך הם חוזרים לפעמים עם בקבוק ויסקי של מבקבק עצמאי במקום ויסקי סטנדרטי של מזקקה. אז מה כל כך מיוחד במבקבקים עצמאיים ובויסקי שהם מוכרים לנו? האם הויסקי שלהם שווה את הטרחה ואיזה ערך יש לתחרות המבקבקים העצמאיים של ויסקי מגזין?

מבקבקים עצמאיים (independent bottlers), בשונה ממזקקות, לא מייצרים ויסקי בעצמם, אלא קונים חביות ויסקי נבחרות ממזקקות ומבקבקים אותן תחת שמם במקום תחת שם המזקקה. לפעמים הם בעלי מחסני אכסון וחברות ביקבוק, ולפעמים הם שוכרים מאחרים אפילו את שירותי האכסון והביקבוק ועוסקים בשיווק ומכירה בלבד. למעשה כל אחד יכול להיות מבקבק עצמאי, ע"י רכישת חבית מאחת המזקקות שמציעות את האפשרות הזו בשנים האחרונות, כמו Arran, Bruichladdich ואחרות. בבארים בחו"ל שמתגאים באוסף הויסקי הגדול שלהם, אפשר למצוא לפעמים איזה בקבוק עם שם כמו "John's Greatest Finest Exclusive Selection", מקושט בתווית מטופשת במיוחד שנראה שצויירה על ידי בתו בת השלוש של בעל החבית, שהחליט להגשים חלום.

רוב המבקבקים העצמאיים, אם לא כולם, טוענים שמומחים מטעמם בוחרים את החביות הטובות והמיוחדות ביותר מהמבחר שבמחסני המזקקות. חביות טובות עד כדי כך ששווה להפריד אותן מהתוצרת הקבועה של המזקקה, לפעמים ליישן אותן כמה שנים נוספות ולהוציא את הויסקי שבתוכן לחנויות תחת הכותרת "הוצאה נדירה" או "הוצאה מיוחדת". מדובר תמיד בהוצאות מוגבלות ביותר, כיוון שהן כוללות לכל היותר מאות בודדות של בקבוקים (מספר הבקבוקים שאפשר לייצר מחבית אחת, או לכל היותר כמה חביות ספורות). גם המזקקות עצמן עלו על הפטנט, וחלקן מוציאות כל הזמן מהדורות "מיוחדות" לרגל אירועים שונים או סתם לרגל הגדלת התזרים. באופן אישי, נתקלתי כבר בויסקי סתמי לחלוטין של מבקבקים עצמאיים מוערכים, שנופל משמעותית מהמוצר הרגיל של אותה מזקקה, ומצד שני, נתקלתי בהוצאות מבריקות שמשאירות הרחק מאחור את היכולת של המאסטר דיסטילר של המזקקה לבחור חביות ראויות ולהוציא מוצר מדויק. מצד שלישי, ישנן מזקקות שאת הויסקי שלהן פשוט אי אפשר לקלקל וכל חבית תהיה לכל הפחות טובה מאוד, כך שהביקבוק העצמאי לא מוסיף ומחדש אבל גם לא גורע.

חלק מהמבקבקים העצמאיים ממתגים את עצמם כמבקבקים של ויסקי נדיר. המבקבקים הללו מתרכזים בויסקי שמיושן שנים רבות, שמקורו לפעמים במה שנקרא "מזקקות אבודות" – מזקקות שאינן קיימות עוד. במחצית הראשונה של המאה העשרים נסגרו מזקקות רבות בסקוטלנד, ומדי פעם מופיעים סטוקים ישנים של ויסקי בחביות שנשמרו עד היום במחסנים כאלו ואחרים ובעליהן החליטו פתאום למכור. לפעמים, החביות מאוכסנות במחסני מזקקה חדשה שקמה על חורבות המזקקה המקורית, וזו הדרך היחידה של בעלי המזקקה להוציא מהאוצרות שיש להם במחסן ויסקי שלא תחת מותג המזקקה. האם ויסקי זקן הוא בהכרח ויסקי טוב יותר? תלוי. לפעמים הגיל מרכך את הפינות החדות ומתקבל ויסקי רך יותר ומורכב יותר. לפעמים עץ החבית משתלט על הכל וטעמים אחרים נעלמים לחלוטין תחתיו. בכל מקרה, לשתות ויסקי יותר מבוגר ממך זו חתיכת חוויה, אם לא קולינרית אז לפחות תרבותית.

לבסוף, ישנם מבקבקים עצמאיים שלא מתאמצים במיוחד בחזית היוקרה והייחודיות. בדיוק כמו שהן עושות עם שמפו ואפונה קפואה, ישנן רשתות שיווק שהפכו את הויסקי סינגל מאלט למוצר צריכה בסיסי תחת המותג שלהן, כשהדגש הוא על הזמינות והמחיר הזול. הייתם קונים ויסקי סינגל מאלט של Life בסופר פארם? או ויסקי גלן שופרסל 12 שנה ב-89.90 ש"ח? לקנות Tesco ספייסייד סינגל מאלט 12 שנה בהחלט אפשר, ואפילו מסתבר שמותגי הסופרמרקט האלה לא רעים בכלל, בודאי ביחס למחיר.

בינתיים, שאלת הכדאיות נשארת פתוחה (ובעצם, לא הספקתי להתייחס כאן למה שפתח את העניין – אתגר המבקבקים העצמאיים. אולי בהמשך…). אישית, ולמרות שנתקלתי בביקבוקים עצמאיים מעולים במיוחד, אני תמיד מעדיפה תוצר מקורי של המזקקה. אני לא כל כך אוהבת הימורים בויסקי, מעדיפה להסיק מסקנות מבוססות יחסית משילוב של נסיון פרטי עם רשמי טעימה של אחרים וקצת אינטואיציה. די מובן וברור שכל ויסקי חד פעמי של מבקבק עצמאי, ידוע ומוערך ככל שיהיה , תמיד יהיה הימור גדול יותר מתוצר קבוע, שצוות מזקקה שלם חותר אליו שוב ושוב במשך שנים. והכי גרוע, נניח שהביקבוק העצמאי שקניתי מסתבר כויסקי מופלא במיוחד – כל לגימה תהיה שילוב של עונג עם תסכול וצער, כי כל לגימה תקרב אותי אל הסוף של בקבוק שאי אפשר יהיה להשיג עוד כמוהו לעולם. ומה שווה ויסקי אם הפיניש שלו חמוץ?

מה הייתם עושים אם איפשהו בין ערוץ הספורט לערוץ הסרטים היה לכם גם ערוץ וויסקי בטלויזיה? מצד אחד, נשמע נפלא. במקום חדשות – חדשות וויסקי. במקום תכניות אוכל עם שפים – תכנית זיקוק עם מאסטר דיסטילר או סשן טעימות. מצד שני, ועם כל האהבה לוויסקי – כמה כבר אפשר לראות, לשמוע ולעסוק בוויסקי? נראה לי שמהר מאוד ערוץ כזה היה הופך ללא יותר משומר מסך שקט, ומכיוון שאני לא חובבת גדולה של סתם תמונות מרצדות כרקע למשהו אחר, כנראה שלו היה ערוץ כזה, הייתי זונחת אותו במהירות. במנות קטנות זה יכול להיות נחמד מאוד, ולכן שמחתי לגלות את SingleMalt.tv ערוץ טלויזיה באינטרנט שכולו וויסקי.

הערוץ נהגה ע"י רוב דרייפר (Rob Draper) ב-2006, במהלך כנס פרוגרמינג לטלויזיה בקאן. תחילה דרייפר תכנן להפיק סדרה תיעודית בנושא וויסקי לטלויזיה בשם "The Spirit of Scotland", אבל לאחר שהבין שכנראה לא יהיה ביקוש רב מדי מצד רשתות שידור, החליט שהאינטרנט הוא מדיום מתאים יותר וכדאי להפיק סדרה של סרטונים קצרים בנושא וויסקי עבור ערוץ אינטרנט ייחודי שיתמחה בנושא.

ומה בערוץ? דברים לא רעים בכלל, הנה כמה דוגמאות:

- מנהל ה-warehouse של לגבולין מדגים כריית כבול תוך הסברים על השימוש בכבול בכלל ובלגבולין בפרט.
- סדרת שיחות בנושא השפעת הרכבם ומקורם של מים על טעם הוויסקי, כולל שיחות עם מנהל מזקקת גלנגוין (Glengoyne), מנהל מזקקת לפרוייג (Laphroaig), מנהלת הייצור בטליסקר (Talisker), מנהל מזקקת גלנמורנג'י (Glenmorangie), מנהל מזקקת ג'ורה (Jura) ועוד.
- סדרת ביקורים במזקקות.
- סקירת הוצאות מיוחדות של וויסקי ע"י מנהלי המזקקות.
- טעימות ורשמי טעימה.
פה ושם משובצות גם פרסומות למזקקות, שקופיות זכרון למייקל ג'קסון ועוד.
 
מצד אחד, יש כאן הרבה חומר מענין ועשוי היטב (ומצולם ב-HD, לא שזה משנה בצפייה באינטרנט). מענין בהחלט לשמוע ישירות מגורמים במזקקות מה עמד מאחורי שחרור ביקבוקים מסויימים או הוצאות מיוחדות, מענין להעיף מבט במזקקות שלא ביקרתי בהן ובקיצור, מענין לקבל משהו שמרגיש קצת כמו מבט פנימי. מצד שני, יש כאן את אותה תחושה שמתקבלת אחרי כמה סיורים במזקקות שהפנימו טוב במיוחד את העניין השיווקי והשתפשפו באלפי סיורים מודרכים (מישהו אמר באומור? אוף, איזו מזקקה מעצבנת) – הכל שיווקי וחלקלק, רק חסר הוזלין על העדשה. אין כמעט זווית מקורית באמת, ואין כמעט תכנים שמגיעים ממקור שהוא לא המזקקות עצמן. ואני אומרת "כמעט" רק כי לא צפיתי בכל התכנים בערוץ, אולי משהו מתחבא לו אי שם.
 
בסך הכל, אפשר להנות מצפייה מדי פעם, אבל זה בהחלט לא המקור האולטימטיבי לידע בנושא וויסקי, ומן הסתם גם לא תחליף לשום סוג של בידור ויזואלי (אלא אם מישהו ממש נהנה לבהות בחביות לאורך זמן).
 
נ.ב.
כמה עניינים מנהלתיים חיוניים יותר או פחות:
1. תכירו את הבלוג השני שלי,יאללה מי בא – דברים מעניינים לעשות בתל אביב (או לפחות כאלה שמעניינים אותי), שנועד במקור לאפשר לחברים שלי לראות מה יש לעשות השבוע ולהצטרף אלי למה שמעניין אותם, מבלי שאני אצטרך להריץ כל פעם טלפונים וסמסים מסביב. בהמשך גיליתי שהוא שימושי גם לאנשים אחרים, בהנחה שהטעם המעט אקלקטי שלי באירועי תרבות מדבר אליהם.
2. יש לי קצת בעיות עם ה-RSS, פידברנר קצת השתגע והפסיק להראות לי נתונים כמו שצריך. אז שתפו בבקשה – מישהו חווה בעיות עם העדכונים ב-RSS?
3. אולי זה המקום לספר שכבר לא מעט זמן שאני מתלבטת ומתחבטת ברעיון לצאת עם הבלוג לעצמאות. יש קצת רתיעה טכנית (לא כל כך עם הידע כמו עם ההתעסקות המעיקה), יש קצת חששות מאיבוד מנויים (בייחוד מנויי המייל שהצטברו עם השנים), אבל גם הרבה חשק לפרוץ קצת את המסגרת הנוכחית. אני מתכוונת לבחון את העניין קצת יותר ברצינות במסגרת כנס וורדקמפ, כנס קהילת וורדפרס שיתקיים ב-25/10/07 במכללת אפקה. ממקומי הצנוע בישראבלוג התנדבתי לסייע קצת בהרמת הכנס (יש פה קצת דיסוננס, אני יודעת), ואין ספק שכל עניין היציאה לעצמאות על גבי וורדפרס מתחיל להיראות יותר ידידותי. נראה אם ואיך זה יתגלגל. וכן, זה בהחלט המקום להצהיר נאמנות בתגובות, ולעודד אותי שלא כל הקוראים שלי יעלמו עם המעבר למקום חדש.

מייקל ג'קסון מבקר הוויסקי (והבירה) המוערך, מת לפני יומיים בגיל 65. לא נמסרה הסיבה ולא יודעת אם זה בהכרח קשור, אבל ג'קסון היה חולה בפרקינסון בעשר-עשרים השנים האחרונות.
מיקל ג'קסון היה אחת התחנות המשמעותיות שלי בוויסקי. כמו עם כל מבקר ידוע, או שמתחברים לטעם שלו או שלא, וכפי שכתבתי בפוסט "וויסקי – איך לבחור את הצעד הבא בלי להמר ולהצטער", אם מצאתם מבקר וויסקי ידוע שטעמו דומה לשלכם, הליכה בעקבות הציונים שלו יכולה להוביל למסע וויסקי חצי עיוור, מענג במיוחד ויקר מאוד. לשמחתי ולהנאתי, החיבור שלי לטעם שלו היה לא רע, מה שאכן הוביל אותי לכמה טעימות שקשה לשכוח. ג'קסון, כיאה לחובב וויסקי ובירה (ובשונה ממבקרי יין), התייחס לעבודתו ברצינות, אבל לעצמו בקריצה, וזה חלק מסוד הקסם. לא נדיר למצוא בין הביקורות שלו התרשמויות כגון:

 Rounded, balanced and complex. Too expensive to pour on my porridge before an early morning walk on the Big Strand? I'll economise. I'll skip the porridge.

בעוד קטע אופייני, מייקל ג'קסון מתייחס למגמה השיווקית בתחום המזון והמשקאות – כמה שפחות טעם, יותר טוב:

 Marketing men’s stock-in-trade is the self-fulfilling prophesy. They constantly tell us that, in all areas of food and drink, we want even paler, lighter-bodied, blander products. Many people do, but the industry appeases them at its peril. Make Scotches lighter and blander and the message is clear: ‘malt, peat, sherry, salt and seaweed taste horrible. We are doing our best to remove all whisky tastes from our product. Lack of flavour is good’. This might be more succinctly expressed in two words: ‘Drink vodka.’

באחד הטורים האחרונים שלו בוויסקי מגזין, טור מחודש ינואר האחרון שכותרתו Up close and personal, ג'קסון מספר על התגובה האוטומטית של אנשים רבים שמניחים שמי שעוסק באלכוהול הוא בהכרח  שיכור כל הזמן, ועל נסיונותיו להסביר שאם זה אכן היה כך, הוא לא היה מצליח להפיק רשמי טעימה מספקים. באותו טור מספר ג'קסון על מחלת הפרקינסון וההתמודדות איתה ב-20 השנים האחרונות. רוב הזמן, התרופות הסתירו את הסימפטומים. לאחר שנים של נטילת תרופות, השפעתן פחתה וג'קסון מתאר את המעבר לקוקטייל תרופות חדש וההסתגלות אליו. הוא כותב:

When everything is in place, I can still chase and tackle a taxi. Sometimes, when I have been absorbed in writing, or perhaps a discussion, I forget to take one ingredient of the cocktail. In extreme instances, I look like a robot that has been unplugged from its power supply.

More often, I am unsteady and slurred. Having been a beer and whisky professional for 30 years, and almost heretically modest in my alcoholic instake since I left The Street of Sinners, I now sometimes look as though I have a drink problem. Could God have such a sense of irony? I have no idea. I cannot relate to such ridiculous notions as the existence of God. I blame The Devil.

לביקורות הוויסקי של מייקל ג'קסון יש עוד כמה שנים טובות לפני שיהפכו ללא רלוונטיות, עם הוויסקי המשתנה והמתחלף וההוצאות החדשות שיגיעו. יש, מן הסתם, לא מעט מבקרים אחרים שימלאו מעשית את החלל שנוצר, אבל את הסגנון המיוחד כנראה שאף אחד לא יוכל להחליף.

יש לי קטע לא ברור עם סדרות טלויזיה, כאלה שידוע מראש שיש להן פוטנציאל התמכרות: אני מעדיפה קודם לתת לאחרים להתמכר או לא להתמכר ולחזור לספר, ורק אז אני מנסה גם. כמו אלה שמכניסים את קצות האצבעות לבריכה כדי לבדוק את טמפרטורת המים, רק שאני עושה את זה עם קצות האצבעות של אחרים. עמוק באדמה, קרניבל, אבודים, דדווד וגם הסופרנוס. רק אחרי שחזרה משלחת שלמה ובישרה שיש מה לראות, הצטרפתי כדי לבדוק בעצמי, לפעמים רק כדי להחליט שזה לא בשבילי (עמוק באדמה דיכאה אותי יותר מדי, לדדווד פשוט לא התחברתי ואבודים ממש ממש איומה). בסופרנוס תמיד הצצתי פרק פה, פרק שם, לא תפס אותי, לא התאים לי. עבר זמן, יס התחילו עם כל הסדרה מחדש ואני החלטתי שזהו, אני מצטרפת מההתחלה כדי לראות על מה המהומה. בקיצור, התחילה התמכרות.

אבל פה זה לא טלויזיה אלא וויסקי, וכל זה כדי להגיד שהשתעשעתי קשות אי שם בעונה הרביעית לגלות שה"קבוע" של טוני הוא גלנליווט (The Glenlivet). לא הזכירו אף פעם איזה גלנליווט, אבל לפי הבקבוק אני מהמרת על 12 שנה. ולמרות שברור שהסיבה היחידה שטוני שותה גלנליווט היא התשלום השמן לפרסומת הסמויה, התחלתי לגלגל את הרעיון ביני לביני ולתהות על הקשר המוזר שבין טוני סופרנו לגלנליווט 12 שנה.

כדאי לציין שגלנליווט 12 שנה הוא בעיני, קודם כל, וויסקי פרחוני. המון המון פרחים באף ובפה, ולא נמאס לשאוף שאיפות עמוקות מתוך כוס הוויסקי. יחד עם הפרחים יש גם עקבות של ריח מתוק כזה, קצת דבשי, ואולי גם משהו לימוני. הלימוניות המרומזת מבצבצת פה ושם גם בטעם, ואפילו קצת קקאו. יש בוויסקי הזה סינכרוניזציה די יוצאת דופן בין האף לפה, מין what you see is what you get, ישיר, קו ישר שעובר בין החוץ לפנים. ועדיין, הוא מצליח להיות מורכב מספיק כדי לעניין. לא נתקלתי בהרבה כאלה – בדרך כלל הסינכרוניזציה היא סימן לוויסקי די שטוח, כשהזהות בין הריח לטעם היא בעצם מין פשטנות כללית שכזו (כאמור, לא בוויסקי הזה). יש לו גוף בינוני פלוס וסיומת ארוכה למדי.

אז מה הקשר בין גלנליווט 12 לטוני סופרנו? בעיני, מדובר בהפכים מוחלטים וחיבור מאוד מוזר. טוני סופרנו פרחוני? לא ממש. סינכרוניזציה בין החוץ לפנים רחוקה ממנו, הפוכה לדמות שלו שמצויה במאבק פנימי תמידי. הוא ההפך המוחלט מ-what you see is what you get. אין ספק שהוא מורכב מספיק כדי לעניין, אבל בדיוק מהסיבות ההפוכות. דוקא גוף בינוני פלוס וסיומת ארוכה יש לו, אבל לא נראה לי שזה קשר מספיק. אולי אפשר להגיד שהחיבה לגלנליווט 12 היא עוד זווית באישיות המורכבת שלו. בנסיון למרוד בהנחות המקובלות, חיברו אותו דוקא לוויסקי פרחוני עדין יחסית ולא למפלצת מעושנת מ-Islay או בכלל לבלנדד או לברבן, שעל פניו נראים הרבה יותר מתבקשים.

אז איזה וויסקי כן מתאים לאישיות המסוכסכת של טוני סופרנו?באיזה וויסקי הסתירות בין האף לפה קיצוניות אבל משלימות זו את זו לכדי וויסקי אחד מורכב ששווה יותר מסכום חלקיו? אני נזהרת לא להכניס "מאוזן" להגדרה, אולי מתאים פה יותר איזה וויסקי שלוקח אותך לסיבוב ברכבת הרים עם טעמים משתנים ומתחלפים. בכל מקרה, גוף בינוני עד כבד וסיומת ארוכה הם הכרח. אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, אולי יהיה לי איזה רעיון.

כבר התוודיתי פעם על החיבה שלי למרצ'נדייז של מזקקות, ולכן לא היתה מאושרת ממני כשהגיעה אתמול מעטפה עבה אל תיבת הדואר ועליה המלים שאני אוהבת למצוא על המעטפות שאני מקבלת – Royal Mail. ה-Membership Pack שלי הגיע.
גלנליווט (Glenlivet) לקחו את עניין המרצ'נדייז ומועדון החברים צעד אחד קדימה, לכיוון המשעשע במקום לכיוון כובד ראש. מועדון החברים שלהם נקרא The Guardians of The Glenlivet, והוא חווייתי בעיקרו (לא מבוסס על הנחות או הטבות אלא על שעשועים קטנים).

כרגע, לקראת האוסקר (ובמקביל לגלובוס הזהב וה-BAFTA) מציעים שם את תחרות The Glenlivet Matinee Idol - מבחן שיעזור לך לגלות איזה פרסונת קולנוע אתה וכתוצאה מכך, איזה גלנליווט אתה. התירוץ הקלוש הוא שנהוג, לטענתם, להשוות את הגלנליווט לשחקנים ידועים. למשל, הגלנליווט 21 נקרא "שון קונרי של הוויסקי". טיפשי בהחלט, אבל זה לא מה שימנע ממני לשחק.

אחרי מסע של 12 שאלות, מסתבר שהפרסונה הקולנועית שמתאימה לי היא קארי גראנט – אני מתוחכמת, אלגנטית ועירונית. ממש כמו גלנליווט 18 שנה. הנה התעודה שלי:

אז מה היה במעטפה שהגיעה מהרויאל מייל? חוברת על המזקקה עם רשמי טעימה עבור כל ההוצאות העיקריות של Glenlivet, דיסק בשם A Personal Tutored Tasting With Master Distiller Jim Cryle, שנדמה לי שהוא DVD אבל עוד לא הספקתי לבדוק, והכי מצחיק – מעטפה חתומה ובתוכה הכרזה רשמית על היותי Guardian של גלנליווט בצירוף מפתח למזקקה וכרטיס מתכת, משהו בין כרטיס אשראי לדיסקית, עם השם שלי ולוגו גדול של The Guardians of The Glenlivet חרוט עליו. הכרטיס והמפתח מוכתרים רשמית כמרצ'נדייז הכי מצחיק שקיבלתי ממזקקה, ועוקפים בקלות את האצבעון של מקאלן (Macallan).

בקיצור, גם אתם יכולים להיות Guardians רשמיים של גלנליווט – דרושה רק הרשמה פשוטה באתר.

נ.ב.
הלילה חוויתי את הספאם הראשון בבלוג – בר ערסים מסויים (וכשר, יש לציין) הציף את התגובות לפוסט שלי על וויסקי כשר וגם את תיבת המסרים שבצד בפרסומות. קצת הזוי.

חביות שרי מלאות וויסקי טרי מהזיקוק מחכות ברחבה של מזקקת ספרינבנק (Springbank) רגע לפני שהן נלקחות ל-warehouse. אבל ספרינגבנק זה כשר, לא?   

תוספת קטנה: חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה שלמי שזה חשוב לו, ההימור הכי בטוח הוא כנראה וויסקי Single Cask, כאשר מצוין על התווית שמדובר בחבית Bourbon, ורצוי גם Cask Strength. את זה, כנראה, לא ערבבו עם שום דבר.

חלקכם אולי מכיר את כוס הוויסקי בעלת העיצוב המיוחד של Glencairn ששיווקה האינטנסיבי החל לפני כ-3 שנים, ואומצה ע"י רוב המזקקות וע"י Whisky Magazine. לכוס רגל עבה ונמוכה, חלק תחתון רחב יחסית ומתעגל (גירסה סולידית לבלון הקוניאק) וחלק עליון הולך וצר על מנת לאפשר ריכוז של הניחוח. הכוס נועדה לשרת בצורה טובה יותר טעימות וויסקי תוך הקפדה על ייחודיות, מבלי להדמות יתר על המידה לכוסות ייעודיות אחרות. התוצאה הסופית מצויינת וייחודית. אני אוהבת במיוחד את השמירה על מראה נקי ופשוט ואת הכבדות של הבסיס, שמקפיד להזכיר לנו שוויסקי זה לא רק טעימות וניחוחות, אלא גם משקה שיכול להיות בו משהו מאוד גס ושורשי. הכוס הזו מאפשרת טעימה טובה ונוחה יותר לצד שמירה על התחושה של כוס אולד פאשן.

לאחרונה הוציאו Celtic Malts כוס לוויסקי בעיצוב חדש. בשונה מהכוס של Glencairn, שהקפידו ליצור כוס ייחודית לוויסקי שלא תדמה לכוסות אחרות, הכוס של Celtic Malts עושה צעד קדימה בדרך להכלאה מוזרה בין כוס וויסקי לכוס שרי וקוניאק. הרגל דקה יותר וארוכה יותר, תכולתה גדולה יותר, צווארה צר יותר ושוליה מתעגלים כלפי חוץ. ב-Celtic Malts טוענים שאין דרך טובה יותר לשתות וויסקי, ושהכוס נועדה לאפשר מגוון שימושים, מטעימה מקצועית דרך שתיית וויסקי עם קרח ועד קוקטיילים. לא יצא לי לנסות את הכוס הזאת, אבל התחושה שלי היא שב-Celtic Malts הלכו לכיוון פחות מוצלח ופחות מדוייק מ-Glencairn. הכוס הזאת נראית כמו ניסוי הכלאה גנטית לא מוצלח.

זוג כוסות Celtic Malts נמכרות ב-16$ + משלוח. אפשר להתרשם מהכוס באתר שלהם ולקבל פרטים נוספים לגבי הרכישה בטלפון או במייל.

כוסות Glencairn ניתן להשיג בכמה דרכים ובהבדלים מסויימים:
1. דרך החנות המקוונת של Glencairn (כרגע סגורה לרגל עדכון מלאי).
2. דרך Whisky Magazine. זוג כוסות עם לוגו של Whisky Magazine נמכרות ב-6 פאונד + משלוח.
3. דרך המזקקות השונות. רוב המזקקות מוכרות כוסות Glencairn עם הלוגו של המזקקה. לחלקן יש חנויות און-ליין ויסכימו לשלוח לארץ – שווה לברר וגם להרים טלפון או לשלוח מייל אם צריך. לדוגמה, בחנות המקוונת של Bruichladdich אפשר למצוא כוסות Glencairn עם לוגו של המזקקה כחלק ממארז הכולל גם בקבוק וויסקי וקנקן מים (water jug). ל-Bruichladdich יש גם כוס פרטית משלהם, גירסה יצירתית ועגלגלה על כוס אולד פאשן.

בשנים האחרונות, ככל שמתגבר העניין בוויסקי סינגל מאלט והוא הופך פופולארי יותר ויותר, אני שמה לב לאיזה דיסוננס: אנשים נהנים לשתות סינגל מאלט אבל מפחדים לדבר עליו ברצינות, ובצמוד לכל התייחסות רצינית לוויסקי מופיעה התנצלות מובנית על הפלצנות. אני חושבת שזה אחד המחסומים הגדולים להתפתחות של תרבות אלכוהול רצינית בארץ.
בזמנו הופיעה בפורום אלכוהול של וואלה הודעה של בחורה (הילה אשכנזי) שעשתה את צעדיה הראשונים בעולם הסינגל מאלט. היא הראתה התעניינות בוויסקי, הפיקה ממנו הנאה רבה וגם הפגינה אבחנה דקה, אבל בכל זאת הרגישה צורך לסייג את ההתייחסות שלה ולהתנצל על היחס הרציני שלה. הנה ההודעה שלה ותגובתי, ותוספת של גיסר מנהל הפורום בנושא:

הילה:
"טוב, אז ניסיתי וויסקי עם "פיניש" של שרי, ואני חייבת לומר שהיה ממש טעים! אמנם לא כמו שציפיתי, אבל באמת מרגישים מין בעיטה (מתנצלת על הפלצנות) של מתקתקות וארומה של שרי. הוויסקי, אגב, הוא גלן מוראנג'י (עמק השלווה, למדתי משהו) שרי ווד פיניש, וכוסית שלו עלתה 65 ש"ח- זה יקר או ממוצע למנה ? בכל מקרה- עכשיו צריך למצוא וויסקי מעושן עם יישון בחביות שרי, ואז אני אוכל לדווח ל Islay אם היא צדקה או לא (:

Islay:
הילה, אני שמחה שנהנית אבל אני חייבת למחות על השימוש במילה "פלצנות". פרט לכך שזו מילה שנואה עלי ביותר, אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לכך שתרבות האלכוהול לא מתפתחת ברצינות בארץ (וגם שאר סוגי תרבות) היא שאנשים מרגישים צורך להתנצל על היחס הרציני שלהם לנושא. יותר מכך, אנשים מרגישים צורך להתנצל כאשר הם משתמשים במשלב לשוני גבוה, או חס וחלילה בדימויים ומטאפורות.

המילה "בעיטה" בה בחרת היא דימוי מצויין. מכיוון שטעם הוא עניין סובייקטיבי, לא נותר לנו אלא להשתמש בדימויים אם אנחנו רוצים לנהל שיחה בנושא שתתרומם מעבר ל"אחי, אתה לא תאמין איזה וויסקי בן זונה שתיתי אתמול". הצרימה (שישנם אנשים שמכנים אותה "פלצנות" ומעידים, לטעמי, בעיקר על עצמם) מתעוררת, לדעתי, כאשר הסופרלטיבים או הדימויים לא מבוססים, חוזרים על עצמם ללא קשר לוויסקי הספציפי שנטעם, או נאמרים בנימה "מדעית", במנותק מן הרגש וחווית הטעם שהוויסקי מעורר.

ברוכה הבאה לעולם המרתק של וויסקי סינגל מאלט. דברי עליו בגאווה, אל תתביישי בדימויים שלך. אחת הדרכים להעצים את חוויית הוויסקי (או היין, או האוכל, למרות שאלו תחומים שקרובים ללבי פחות) היא למצוא את הדימוי ההולם ביותר. אנחנו תופשים את מה שאנחנו יכולים לתאר, וככל שתדייקי בדימוי כך תמצאי בוויסקי יותר דקויות. אבל זהירות: ברגע שתתחילי להתייחס לוויסקי שלך ברצינות, אין דרך חזרה… (-:

לעניין הגלנמורנג'י, מה דעתך על הניחוח? הרחת בנפרד? הרבה פעמים אני מעדיפה להריח לפני שאני טועמת, ואז לטעום בלי להריח. לפעמים אנחנו מריחים "מתוק" ומשליכים על הטעם, ומרתק לגלות עד כמה השוני בין הריח לטעם יכול להיות גדול, וכמה השילוב מוסיף למורכבות (או יותר נכון, איזו "מניפולציה" השילוב הספציפי עושה עלינו).

גיסר:
Islay, אני מסכים איתך ב-100%, אך עם זאת, מה לעשות שיש אנשים שעושים בתיאורים הללו שימושים ציניים ומגוחכים, שגורמים לחבר'ה שמנסים להכנס לעולם הזה להרגיש כמו סנובים מתנשאים ומורמים מעם. חבל שזה כך, כי ההגדרה "בעיטה" במקרה הזה היא מאוד במקום ונכונה- כפי שציינת. ובשביל להבין את העניין לחלוטין היה צריך לראות את הסרט אתמול בערוץ 8, בשעב 22:30 – "מתחזים- משתיין בירה לסומלייה" (אל תתפסו אותי בשם המדוייק אבל זה משהו כזה)- מישהו ראה? אם לא אז תבררו מתי שוב יש ותראו, זה סרט חובה!

מסופר על "אול אמריקאן גאי", שתיין בירה וצופה פוטבול כפייתי, אשר נבחר ונשלח לסן-פרנסיסקו ללמוד ב-3 שבועות איך להיות סומלייה ("הייתי בטוח שזו מדינה באפריקה" הוא אומר בתחילת הסרט… (-: ) ולראות האם שופטים בתחרות יגלו שהוא מתחזה. בקיצור- שם רואים בדיוק איך בנאדם שמתעצבן על עצמו, בהתחלה, על זה שהוא מוציא מהפה את המושגים "עפיצות", "יובש בפה" ו"גוף בינוני וטעם חמאתי" פתאום מתחיל להבין על מה הוא מדבר, מה זה באמת אומר ומתחיל לאהוב את זה- שינוי מדהים. את הסוף אני לא אגלה, רק אומר שבסוף כולם מרימים כוסית לחיים, והוא מרים "באד לייט"… כנראה שאי אפשר להשתנות כל כך מהר, אה?

מסקנה- הילה, וולקאם טו דה וונדרפול וורלד אוף אלכוהול, דארלינג- כל עוד את משתמשת במושגים האלה בצורה אמיתית, ולא כדי להרשים מישהו- אז מצוין ואין במה להתבייש.
גיסר הפלצן עם בעיטה של דומדמניות בהירות

קישור לשרשור המקורי בוואלה.

* 22/4/06 – בעקבות הפוסט התחיל דיון בעניין בפורום וויסקי ב-NRG.