אם השלם גדול מסכום חלקיו, אז נהניתי או לא? זו שאלה מסובכת.  גם ככה אני מקפצת כל היום בעבודה מהפרטים הקטנים אל התמונה הכוללת ובחזרה, אז למה לא להמשיך בזה גם בלילה. סימנתי לי כבר לפני כמה שבועות לקפוץ ליהודה הלוי 58, מקום יחסית חדש שכמה אנשים כבר אמרו עליו דברים טובים. כשעמדתי מול מספר 58 חשבתי בהתחלה שטעיתי – המקום נראה כמו בית קפה, שולחנות בחוץ והכל, אבל לא, זה המקום, וזה בר, או פאב, או יותר נכון גסטרופאב, כמו שהם קוראים לו.

הברמנים חביבים להפליא, הבקבוקים על הקיר מנצנצים, מבחר הוויסקי משכנע למדי, רשימת המנות בכתב יד על הלוח נראית מזמינה, המוזיקה חביבה ובעיקר לא מפריעה, התאורה נעימה ולא חשוך שם והעיקר – לא מעשנים בפנים. על פניו, הכל נראה מבטיח. בפועל, המנות שנשמעו מבטיחות (סלק עם גבינת עזים, תאנים עם גבינה כחולה) התגלו כלא כל כך מוצלחות, והמחירים שנראו מבטיחים התגלו כמייצגים מנות די מזעריות בגודלן, וכאמור, לא מספיק טעימות כדי שהביס יהיה מעלף והמחיר לא רלוונטי, כמו שמצליח לפעמים במקומות אחרים. זה היה פחות בולט לולא השלט הבולט "גסטרופאב" שמרמז שהאוכל אמור להיות מרכזי במקום הזה. בהעדר תפריט אלכוהול (יש בכתובים רק יין ובירה), צריך לברר אצל הברמן את המחיר של כל דבר בנפרד, מה שקצת מעיק. מהמעט ששאלתי, התרשמתי שגם תמחור האלכוהול טיפה גבוה, למשל: ג'ין הנדריקס 48 ש"ח, וויסקי סמוקהד 62 ש"ח. מצד שני, יש להם שם כמה דברים מעניינים ולא לגמרי סטנדרטים על הבר, למשל בגזרת הברבנים (Baker's 7 לדוגמה). השירות, שהיה מאוד סימפטי, היה קצת מבולבל: הגיעו מנות שלא הוזמנו (ובסוף לא חוייבו), חוייבו מנות שלא הוזמנו ולא הגיעו, בקיצור, קצת בלאגן. ריח הסיגריות נודד מדי פעם פנימה דרך הדלתות הפתוחות הגדולות.

אני מסתכלת אחורה על מה שכתבתי ורואה שהשתמשתי המון במלים "קצת", "מעט", "טיפה", ונראה לי שזה שורש העניין – כל הדברים הם רק טיפה מעצבנים, קצת בעיתיים, מעט מעיקים. שום דבר לא מספיק דרמטי כדי לחבל באווירה הכללית, אבל גם אין כמעט שום דבר שאפשר להגדיר אותו כמוצלח לגמרי. מצד שני, המקום יחסית חדש, אז אולי כדאי לתת לו לרוץ עוד קצת ולנסות שוב. מצד שלישי, המקום מלא, כלומר הוא כבר רץ בתפקוד תקין.

אז מה בשורה התחתונה? מקום נחמד. כאמור, השלם גדול מסכום חלקיו. נראה לי שאם באים לדרינק, מצטיידים בחברה נעימה ומדלגים על האוכל, זה יכול להפוך למקום קבוע.

על מסקל, הבר הכבר-לא-כל-כך-חדש בפלורנטין אני שומעת כבר כמה זמן. גם אוסף טקילות מרשים, גם מנגנים פלמנקו פעם בשבועיים-שלושה וגם לא מעשנים שם – באמת שיותר מזה אי אפשר לבקש (טוב, אולי אפשר לבקש בר עם אוסף ויסקי מרשים, שלא מעשנים בו והוא לא הנורמה ג'ין). הופתעתי כשגיליתי כמה המקום קטן, ממש מסדרון ועוד קצת וכולו מלא אנשים יושבים ועומדים. ושם עוד מתכוונים להכניס הרכב פלמנקו של שלושה אנשים? אז כן, הם התמקמו איפשהו בקצה, רגל אחת בתוך המטבח, רגל שנייה על הבר, ויצא מזה מופע חביב למדי. אני כמובן ביקשתי ישר את תפריט הטקילות, שהיה, אם לומר את האמת, קצת יותר קטן ממה שציפיתי. היו שם אמנם יותר טקילות מבכל מקום אחר שראיתי, אבל חלק גדול מדי מהשמות היה מוכר, כשאני ציפיתי להפתעות במינון יותר גבוה.

ביקשתי המלצה מהברמנית על בסיס הטקילות שאני אוהבת – פטרון אנייחו וסאוזה קונממורטיבו (יחי ההבדל הקטן), וקבלתי המלצה על פרידה קאלו אנייחו, שלא שמעתי עליה קודם. קבלתי את הרושם שמקדמים אותה חזק במיוחד, לא לגמרי משנה מה הלקוח מבקש, ונדמה לי שמישהו שם מייבא אותה בעצמו. מה אגיד? לא נפלתי. טקילה נחמדה, מעניינת יחסית, טעם אגבה דומיננטי. האם אשלם עליה 70 ש"ח שוב? לא חושבת.

טקילה פרידה קאלו

התאכזבתי קצת מההמלצה הלא בדיוק קולעת והחלטתי לוותר על המשך הטקילות לאותו ערב. מי צריך טקילות כשיש כזה אוכל מקסיקני מצוין. אבל אז הגיעה המרגריטה. אף פעם לא שתיתי מרגריטה קודם. אני מאוד לא אוהבת חמוץ, ונמנעת מכל הקוקטיילים שיש בהם לימון. מגיפת הסאוור פסחה עלי בגדול, לצער 90% מהברמנים שענו לי בשנים האחרונות "ויסקי סאוור" כשאמרתי שבא לי קוקטייל ושאני אוהבת ויסקי. אותה ברמנית שקודם המליצה לא בהצלחה על פרידה קאלו, הכינה לי מרגריטה מעולה. קוארבו, קוואנטרו (לא סתם טריפל סק) וליים, עם נטייה להפחתה קלה בליים למען החך האנטי-חמוץ שלי וגם קצת מי-סוכר, כי אני לא מספיק הארדקור בשביל המרגריטה המקורית. וכתר מלח, כמובן. יוחאי לא התאפק וצילם את הפלא:

מרגריטה

מסתבר שהמלח שם לא רק לקישוט – לשתות את המרגריטה דרך המלח הופך את הכל להרבה יותר מעניין, וזה גם הופך את תוספת מי הסוכר להרבה יותר מוצדקת – השילוב של המתוק, החמצמץ והמלוח פשוט מעולה. הנה המתכון, שתהנו גם:

מתכון מרגריטה

2 טקילה (במקרה הזה, קוארבו גולד)

1 קוואנטרו

0.5 מיץ ליים

מי סוכר – כמה שטעים לכם

מרטיבים את שולי הכוס (עדיף בטקילה, אבל אפשר גם בליים (: ) וטובלים בצלוחית מלח.

מערבבים את כל החומרים בשייקר, מנערים עם קצת קרח ומסננים לכוס.

מניחה שמי שקורא כאן מכיר כבר את היחס שלי לעשן סיגריות. זה עושה לי רע. מאוד. כבר חודשים שצריכת הברים שלי ירדה קרוב לאפס, ואת ענייני האלכוהול שלי העברתי הביתה, או לבתים של חברים. גם הפסקתי כמעט ללכת להופעות, מה שפעם הייתי עושה לפחות פעמיים בשבוע. הסיגריות, נו. תמיד היה לי קשה עם העשן, אבל אחרי שבמשך חודש וקצת נהניתי מברים נטולי עשן סיגריות (איפשהו בין הדקה שנכנס התיקון לחוק העישון ועד קצת אחרי שגילו שאפשר לזהות את הפקחים מרחוק), חזרה אחורה כבר לא היתה אפשרית בשבילי.

לא מעט אנשים מסביב אמרו לי שזה לא יחזיק מעמד, שהאכיפה לא תעמוד בקצב, שאין מצב שאנשים פה ישתפו פעולה, אבל אני דווקא הייתי אופטימית. למשך חודש וחצי, שמתי לב שאנשים נהיו קצת יותר מודעים לסביבה שלהם, פתאום טיפה לא נעים להם להיות הסיגריה הראשונה במקום סגור ונטול עשן, הם מרגישים את ההשפעה שיש לסיגריה המקומית הקטנה שלהם על כל החלל. לאט לאט אנשים התרגלו קצת לרעיון של לצאת החוצה לכמה דקות כדי לעשן, גם אם זה עדיין היה לא נוח. אבל כידוע, זה לא החזיק מעמד. זה די ברור לי שהלגיטימציה המחודשת של העישון בפנים ומסמוס ההרגלים החדשים שרק התחילו טיפה להמריא נובעים ישירות מבעלי המקומות. הם שקלטו איך לזהות את הפקחים המתקרבים, הם שהמציאו את קיפול תחתיות הקרטון למאפרות (אלה שהברמנים מציעים מיוזמתם ברגע שהתיישבת) והם אלה שנותנים ללקוחות את ההרגשה שזה בסדר.

והלקוחות, אני קצת מבינה אותם, בחיי. אנשים מחוברים חזק להרגלים שלהם, אוהבים שנוח להם, וזה הרבה יותר קל לזרום עם משהו, גם אם הוא בעייתי (ולא משנה אם זה בניגוד לחוק או סתם מפריע לאחרים), כשיש עוד אנשים שעושים את זה מסביב – מין שכנוע עצמי כזה שאם גם הוא עושה את זה אז כנראה שזה בסדר, או לפחות לא נורא. בדיוק כמו אלה שחוצים באדום שנייה אחרי שמישהו אחר חצה, למרות שעד אותו רגע הם עמדו וחיכו בסבלנות לירוק. איכשהו, אחרי שהוא חצה, ההמתנה הופכת אותך לסוג של פראייר.

לפני שבועיים בערך התפרסמה ידיעה על בר שקיבל קנס של 40,000 ש"ח על אי מניעת עישון במקום ציבורי. חייבת להודות שזה הפתיע ושימח אותי. חשבתי שהדעיכה במודעות לחוק, ההרתעה שהיתה אפקטיבית לרגע ונעלמה והחזרה הטוטאלית לעישון בכל מקום סותמות את הגולל סופית על הסיכוי שאני אוכל לשבת אי פעם באיזשהו בר ולהנות מזה. הצטערתי קצת כי אני מתארת לעצמי ש-40,000 ש"ח זה סכום לא קטן לבית עסק, ואני מניחה שזה יקשה על בעלי המקום. מצד שני, ברור לכל מי שישב אי-פעם בבר והברמן קיפל לו בקריצה וחיוך תחתית במקום מאפרה, ש"התחננתי ללקוחות שיפסיקו לעשן" זה שקר בוטה. משום מה, כמי שנתקלה בכל מיני סוגים של תגובות לבקשה לא לעשן (או להתרחק קצת עם הסיגריה), הרבה יותר קל לי לדמיין את בעלת המקום אומרת לו "אז אל תבוא לכאן" או שולחת אותו להשיג כלב כדי שלא ישעמם לו, כמו שהוא מספר, מאשר לדמיין אותה מבקשת ממישהו לכבות סיגריה או, רחמנא ליצלן, מסרבת בחיוך אדיב אך תקיף להגיש בירה למי שמדליק סיגריה. והנה, לפני יומיים התפרסמה ידיעה על תביעה ייצוגית של כ-7,000,000 ש"ח על עישון במועדון. זה נשמע המון, ואני מניחה שזה יכול למוטט עסק, וזה באסה. אני לא שמחה מזה. אבל פתאום נדמה לי שיש סיכוי שמשהו עוד ישתנה.

לפני שנה כתבתי פוסט על הבראסרי, בעקבות חוויה לא נעימה שעברתי שם. מקקים, מנות שלא הגיעו, צפיפות, אנטיפתיות של מלצרים, מה שתרצו. רוב התגובות לפוסט תיארו חוויות דומות באותו המקום. לא מזמן הופיעה מתחת לפוסט (בבלוג הישן) תגובה חדשה ומשתלחת מאת "איתן", ששעשעה והעציבה אותי בו זמנית. חשבתי להגיב שם, בבלוג הישן, ואז חשבתי שיהיה הרבה יותר נחמד לעשות מזה פוסט, כי כבר מזמן שלא עסקתי כאן בנושא השירות – בברים, מסעדות וכל השאר. אז קודם כל, הנה התגובה של איתן:

"אולי במקום לקטר כל היום ולבקר, תעבדי יום אחד במסעדה/בר, ואולי תביני שאת פשוט חיה בסרט. שירות זה דבר חשוב, והוא הבסיס לחוויה שאותה מתיימרים בר / מסעדה להעניק ללקוח, אך הקנטרנטת שלך כאן וגם בביקורת נוספת שכתבת על נורמה ג’ין מוכיחה כי את פשוט מפונקת עם סטנדרטים לא הגיוניים. בתחום הזה עובדים בני אדם ולא רובוטים. אז אם את מעוניינת לקבל שירות אנושי, דעי שאת חשופה לטעויות, רגשות, אמוציות, ועוד הרבה דברים שמאפיינים בני אדם. אז תרדי מהעץ שאת טיפסת עליו, אחרת לעולם לא תהני. חבל. ההפסד הוא רק שלך!"

השתעשעתי קצת מהקריזה שתקפה את איתן המגיב העלום, והצטערתי בגלל הגישה, שמאפיינת לצערי לא מעט בעלי ברים/מסעדות, ודרכם, גם את נותני השירות שהם מעסיקים (ואני מניחה שאיתן נמנה על אלה או אלה). בעצם, לא משנה באיזה תחום, מדובר בדרך כלל באנשים שהקימו עסק שאמור לבטא את התשוקה שלהם לנושא מסוים, וקצת שכחו בדרך שיש עוד כמה אספקטים מקצועיים שכדאי לקחת בחשבון.

איתן היה רוצה שכולנו, כדי לזכות ברשות להביע דעה על בר או מסעדה, נעבוד יום אחד בבר או מסעדה. על פניו, רעיון נחמד. יצא לי פעם ללוות, במסגרת איזו משימה, כוחות בטחון מהסוג שסופג לא מעט בקורת. יצאתי בתחושה שכל אחד חייב לעצמו לראות מקרוב איך הם עובדים ומה הם עושים, לפחות למשך יום אחד, כדי לקבל פרספקטיבה אמיתית. האם זה נכון לגבי ברים ומסעדות? לא ממש. תחום מקצועות השירות הוא רחב, החל מטלפן במוקד לקוחות של בזק ועד סמנכ"ל לקוחות בחברת ענק בינלאומית. לא משנה אם אתה מטפל טלפונית בחוב של 50 ש"ח שלא שולם או מייצר שתופי פעולה ששווים מליונים, ההצלחה שלך תלויה רבות בחוויה שתיצור אצל הלקוח, כאשר אתה נתון תחת מגוון לחצים. יותר מכך, מתן שירות הוא משהו שלא מעט אנשים מתנסים בו יום יום, גם אם הם לא עובדים במקצוע שנתפס כ"שירות". למשל, כאשר מחלקה כלשהי בארגון זקוקה לנתונים ממחלקה מקבילה, היא מבקשת ומקבלת שירות.

בקיצור, רובנו מקבלים ונותנים שירות כל הזמן, ויודעים לזהות יפה מתי אנחנו מקבלים שירות טוב ומתי לא. אני חושבת שהדרישות שלי די בסיסיות, וזה נכון לכל מי שנותן לי שירות, לא רק למסעדות וברים (וזה כמובן גם השירות שאני מנסה לספק בעצמי): אני רוצה שיהיו קשובים אלי, אני רוצה שיכבדו אותי, ואני רוצה שיהיו נחמדים ואדיבים אלי. זה לא אומר שצריך להיענות לכל בקשה שלי, זה לא אומר שצריך להתיישר לפי לוח הזמנים שלי, זה אפילו לא אומר שאסור שיהיו פאשלות. זה פשוט אומר שכל אחד מהצוות שנותן לי שירות צריך לדעת לנהוג באופן כללי, ובמיוחד באירועים לא צפויים שמתרחשים, בתשומת לב ובאופן אדיב, מכובד וסבלני. ומכיוון שכולנו אנושיים, כפי שאיתן היטיב לתאר, ולא תמיד אנחנו במיטבנו, צריך להיות במקום לפחות מישהו אחד שיבחין שמשהו לא הולך כשורה ויטפל במצב בתשומת לב ובאופן אדיב, מכובד וסבלני. סטנדרטים לא הגיוניים? תגידו אתם.

נדמה לי שמסעדות וברים הם בין התחומים הבודדים שיש בהם רוב לבעלי עסקים שנכנסו אליהם בגלל תשוקה לנושא ולא מסיבות עסקיות. חלק חלמו על בר שיהיה הבית השני שלהם, חלק אוהבים אלכוהול ואחרים מעריצים אוכל טוב, אבל כמה מהם מבינים שניהול העסק שלהם כולל התמחות בשירות לקוחות בדיוק כמו התמחות בבישול (או הבנה ברכש, כספים, שיווק, ניהול עובדים וכו', אבל זה כבר נושא אחר…)? לא מספיק, וחבל.

מזמן לא הייתי בנורמה ג'ין. אוסף של חויות לא מוצלחות הרחיק אותי משם, קשה לשים את האצבע בדיוק על הסיבה. משהו בשירות נראה לי, בעיקר על הבר. יש שם איזו הרגשה שהבר הוא רק לחברים, ומי שלא חבר לא ממש מקבל שירות. אבל יש לי כמה חברים שאוהבים את המקום, אז מדי פעם אני מנסה שוב. הפעם הגעתי אחרי יום ארוך במיוחד, נחושה לגמרי לפרק איזה חתיכת פרה ולהרחיב את השכלת הגלנפארקלאס שלי, אחרי ההצלחה של הפעם שעברה. הפעם החלטתי לא להתקרב אל הבר ולנהל את העניינים מהשולחן שלי, וזה הוכתר בהצלחה. הצלחה קצת מפוקפקת אם החויה המתקנת בבר היא להתרחק מהבר, אבל אם זה מה שצריך כדי להחזיר הנורמה ג'ין לרשימה שלי, נו טוב.

זה לא שהיו לי הרבה אפשרויות, יש בנורמה ג'ין בסך הכל 2 גלנפארקלאס: ה-12 שאני אוהבת, וה-17 שעוד לא טעמתי. קל. היה לי ברור שעם ה-17 אני הולכת לקבל חויה הרבה יותר מעודנת מהגלפארקלאס 12 עם גוש המלח הבוטה שפשוט יושב באמצע הויסקי.

ב-Glenfarclas 17 יש המון פלפל שחור. גם באף, גם בפה. באף שמתי לב גם למשהו דומה לחלת דבש, שילוב של מתיקות עם שעווה, וגם איזה רמז לשומר. ה-17 הוא ויסקי די יבש, והמליחות שחיכיתי לה מגיחה קצת באיחור ועושה תרגיל מענין בפה: קודם מלוח בצד האחורי של הפה וזה מתקדם לאט לאט קדימה. למרות התרגיל המענין, המליחות פה די עדינה, לא דומה למה שהולך בגלנפארקלאס 12.

בפיניש יש משהו מוזר. מצד אחד הוא לא ארוך במיוחד, אפילו אפשר להגיד שהוא נמוג די מהר. מצד שני, הרבה אחרי שחשבתי שהוא נגמר פתאום שמתי לב לאיזו מליחות עדינה שממשיכה להסתובב בפה עוד המון זמן, אבל כמעט שאי אפשר לקרוא לזה פיניש. בכלל, הויסקי הזה כל כך מעודן שצריך חך לגמרי נקי בשבילו, כל ביס ממשהו אחר יסתיר חצי מהדקויות. אחרי יותר מחצי שעה בכוס רואים יותר דמיון לגלנפארקלאס 12 – מלוח מאוד (אבל כבר די מת, אחרי כל כך הרבה זמן בכוס).

יש איזו הנחה מקובלת, והיא הושמעה גם מסביב לשולחן בנורמה ג'ין, שויסקי זקן יותר הוא בהכרח יותר טוב. ההנחה הזו תמיד נשמעה לי מוזרה. הרי אם אפשר להניח איזו הנחה כוללת לגבי ויסקי "זקן" יותר היא שויסקי זקן הוא בדרך כלל יותר מעודן. אבל מי אמר שיותר מעודן זה יותר טוב? לפעמים אין לי סבלנות למעודן. נכון שאני נעצרת רגע לשים לב לטעמים ולריחות גם כשסתם בא לי דרינק, אבל לחשוב שכל פעם שאני שותה ויסקי אני אצטרך לשמור על חך נקי, להבחין ברמזים לטעמים ולהנות רק מדקויות? נשמע לי מדכא. לפעמים כל מה שבא לי זה ויסקי עם טוויסט שישעשע אותי וטעם שייתן לי מכה, וגלנפארקלאס 12 עושה בדיוק את זה. אני נשארת עם ה-12.

בחמש ומשהו בבוקר התעוררתי הפוכה על הספה בסלון. זה קורה לי לפעמים אחרי פחות מדי שינה ויותר מדי אלכוהול, כשאני חוזרת מאוחר ונדמה לי משום מה שרבע שעה של טלויזיה לילית גרועה זה רעיון טוב. בסוף אני מוצאת את עצמי מתעוררת לפנות בוקר מהאור הראשון בחלון, עדיין עם הנעליים, הצוואר תפוס, הזרוע רדומה, החתול על הגב וריח גועלי במיוחד של סיגריות בשיער ובבגדים שעושה בחילה קשה כשהאף פוגש אותו דבר ראשון בבוקר. הבוקר הצוואר היה תפוס, אבל האף חיפש, חיפש ולא מצא. תוך כדי זחילה לחדר השינה נזכרתי בפלא אחרית הימים מאתמול: בר מלא, אפל, שותה, רועש, מתנודד, ואף לא סיגריה אחת. בחיי. וזה היה כל כך טבעי, כאילו זה היה ככה מאז ומעולם.

בראון. זה לא נראה ככה בלילה.

הגענו מוקדם יחסית לבראון. בכל זאת, יום שישי הוא יום שעדיף לא לצאת בו מהבית, אבל כשחיפאים מגיחים במפתיע לתל אביב, התל אביביות (עלק) מחייבת. כשהייתי שם בעבר ישבתי בשולחן ולא על הבר, והשירות שקבלתי בזמנו היה נחמד אבל לא מקצועי במיוחד בענייני אלכוהול. הפעם ישבנו על הבר, ודבר ראשון הגישו לנו שלט קטן ונאה שמסביר שהחל מתאריך כך וכך, העישון במקום אסור, כל מי שיעשן יתבקש לעזוב את המקום והם מתנצלים על אי הנוחות. פשוט ואלגנטי. צמרמורות קטנות של התרגשות עברו לי בגב, נשבעת לכם.

כבר לא מעט זמן שלא בא לי וויסקי מעושן ולא פינישים. רוצה וויסקי מורכב וארוך אבל בלי קשקושים וקישוטים. אני בטוחה שיש לא מעט כאלו אבל זה לא קל למצוא, במיוחד בהיצע הלא מאוד רחב שיש בארץ. כשיש לי חשק להתחיל להתאמץ בעניין וכשאני נמצאת בבר שעושה רושם שיכול להציע לי משהו מענין, אני מציבה את האתגר הזה לברמן. בשבוע שעבר קבלתי Glenfarclas 12 שהיה קליעה בול, והפעם קבלתי Strathisla 12 שלא טעמתי מזמן. ב-Strathisla 12 אין יותר מדי ענין, טוויסט או הפתעה, ויש קצת נימות שרי ופיניש ארוך שהולך ונעשה מעושן בקצוות ולכן הוא לא קליעה בול. למרות זאת, נראה לי שהוא בהחלט היה הבחירה הכי קרובה מתוך המבחר בבראון ועל כן הערכתי נתונה לברמן בכל מקרה.

השירות על הבר של בראון פשוט מעולה. קשוב, נעים, אדיב ומקצועי. הברמנים קולטים כל הזמן את התנועה מסביב לבר. איפה מישהו מנסה ליצור איתם קשר עין, איפה מישהו צריך משהו. מזמן לא הרגשתי כל כך טוב על בר. סביב 23:30 נהיה יותר חשוך, הווליום של המוזיקה עולה והאוכלוסיה מסביב מאבדת איזה עשר שנים מהגיל הקולקטיבי. נראה לי שמטח הצעירים (מאוד) שנחת פתאום על המקום קשור ליום שישי. הברמנים אומרים שזה לא אופייני לאמצע השבוע ונראה לי שהם צודקים. שאלתי ואמרו לי שאף אחד לא עזב כששמע שאי אפשר לעשן. בערך חמישה אנשים הגיחו מדי פעם החוצה לסיגריה. צריך לחכות ולראות איך זה יעבוד. אחרי שראיתי איך זה נראה, נדמה לי שכולם יתרגלו לזה יותר מהר ממה שהם חושבים ועוד כמה שנים לא נבין איך יכול להיות אחרת (כמו שעישון בקולנוע נראה לנו היום לא סביר).

הזמנתי מרטיני ברונקס שהסתבר כמשהו שנראה סולידי אבל פועל כמו פטיש אוויר. סטולי מנדרין, מרטיני ביאנקו ומרטיני דריי, מיץ ליים ומיץ תפוזים. שיפצתי את הקוקטייל בעזרת הברמן לכיוון הטעם שלי עם הקטנה של כמות הליים, הגדלה של כמות הוודקה והמרטיני ותוספת סודה. טעים להפליא, מריר במידה ומשפיע יפה באופן לגמרי בלתי צפוי.

גמרתי את הערב הזה, קצת מתנודדת, עם טעימה קטנה של מרטיני ביטר (כמו קמפרי, רק יותר מתוק ויותר סירופי במרקם), מנה גדולה של צינזאנו אורנג' עם טוניק (שילוב נחמד לאללה, נדמה לי שטיפה אנגוסטורה היתה יכולה להועיל לו) ושני צ'ייסרים של ג'יימסון. בדרך הביתה, תוך דילוג אמנותי מעל שלולית (כן, הגיע החורף! טוב, כמעט) הצלחתי להעיף חצי מצרור המפתחות שלי בבודדים לתוך שלולית בוץ מתחת לאוטו חונה וזחלתי קצת בבוץ כדי למצוא אותם. לא מצאתי, גם לא היום בצהרים אחרי שהשלוליות התייבשו והמכוניות התחלפו. טוב, זה כנראה המחיר שמשלמות בחורות שמדלגות בשלוליות באמצע הלילה עם המפתחות ביד.

בבראון עוד יראו אותי הרבה, ואני מחכה בהתרגשות אמיתית להיתקל בעוד מקומות שהחליטו בשבוע האחרון ללכת על אי-עישון. סוף סוף זו תהיה גם העיר שלי.

מכיוון שאני חורגת קצת מהנושא הרגיל, חשבתי לנצל את ההזדמנות וכבר להפוך את זה לרשימת 10 לפרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.

10 דברים שקרו בבראסרי בביקור אחד ויחיד ויגרמו לי לא לחזור יותר לעולם.
נתחיל מזה שאני לא מחבבת את הבראסרי, בלשון המעטה. למרות זאת, אפשר למצוא שם את ארוחת הערב הקלה האולטימטיבית לימי החורף, וזה גם מטר מהבית, ואלה שתי סיבות מספיק טובות שגרמו לי בעבר לשכלל את הביקורים שם כך שיכללו מינימום אינטראקציה עם הסביבה ומקסימום ארוחה מזינה במיוחד: קונסומה עוף עם אטריות טרגון וחצי מנה גלנליווט 12 שנה. שילוב מנצח.
כך או כך, הנסיבות הובילו אותי לשם שוב, ואירועי הערב/לילה הביאו אותי לכתוב על 10 דברים שקרו בבראסרי בביקור אחד ויחיד ויגרמו לי לא לחזור יותר לעולם:

בראסרי – למקקים בלבד.

1. שלוש פעמים לפחות התחכך ישבנו של אחד מתושבי השולחן השכן בכל מיני דברים על השולחן שלנו, לאחר שהתעקש לחבק כמה פעמים את היושבים מולו ולעשות את זה תוך כדי עמידה ברווח של 20 ס"מ שיש בין השולחנות. אח"כ הוא גם גנב את המלחיה.
2. אחראית המשמרת התעקשה שאין תפריט לבר. נאלצתי לקום וללכת לבר ולהביא את תפריט הבר בעצמי (כאשר אחראית המשמרת ממשיכה להתווכח וולטעון שאין תפריט לבר).
3. שולחן שקטן מקוטר צלחת התיימר לשמש מצע לארוחת ערב לשני אנשים.
4. חמש פעמים לפחות התעלמה ממני מלצרית רנדומלית שעברה באיזור.
5. באחת בלילה כל מי שמסביבנו הוציאו סיגריות והתחילו להפריח עשן. מסתבר שלא טרחו להגיד לנו שהחל מאחת העישון חופשי בכל המקום.
6. מנה אחת הגיעה, לאחר כמה תזכורות, כשהמנה שממול כבר נאכלה כמעט עד תום.
7. חצי מנה טקילה 1800 נמזגה בקמצנות כזאת שבקושי ראו מהצד את פס המשקה בכוס.
8. מקק ענק (בגודל שמעיד על חשיפה למשהו רדיואקטיבי) טייל להנאתו על גב הספה, כ-10 ס"מ משותפי לארוחה.
9. פעמיים ניסו לדחוק אותנו לשולחן פינתי ולא נעים כדי לדחוס עוד כמה אנשים פנימה.
10. כל מיני אנשים שלא ברור מה תפקידם הגיעו להתנצל על כל מיני מחדלים, אבל חוץ מאחד כולם ניסו להוכיח תוך כדי התנצלות שהם בעצם צודקים.

בסופו של דבר לא חוייבנו על הארוחה, אבל את מעט החשק שעוד נשאר להגיע לשם הם הצליחו להעלים סופית. בקיצור, מומלץ למקקים בלבד.

יאיר אומר - אני מבצעת, אז הלכתי לבדוק את המרטיני במסה (Messa). פעם ראשונה שלי שם, המסעדה כבר היתה סגורה ובכל מקרה התכוונתי ללכת ישר אל הבר. האמת שהופתעתי, סיפרו לי שהכל לבן אבל הבר בקונספט שונה לגמרי. שחור, אור רך מאוד. יש בו משהו מאוד אינטימי, יותר מכל בר אחר שהייתי בו. אולי אלה הכסאות/כורסאות הנמוכים שעל הבר. המוסיקה די סותרת את האינטימיות, אבל היתה מאוד כיפית (נדמה לי שהיה איזה Bob Sinclar ודומיו). ישבתי שם כמה דקות, ואיכשהו הברמנים הצליחו להיות עסוקים במליון דברים אחרים ולא להביא לי אפילו תפריט. זה מפנה צלחות, זה מתעסק בקופה, זה בוהה לכיוון השני וכו'. בסוף איכשהו צדתי את תשומת לבו של דדי הברמן והצלחתי לאסוף לכיווני חצי מנה של גלנליווט 12 שנה. בכלל, מאז שגיליתי את פטנט החצי מנה בחצי מחיר (אך אויה, בחשבון הסתבר שזה קצת הרבה יותר מחצי מחיר), אני מזמינה כמה חצאים שונים ונהנית לגוון.

כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה הגלנליווט 12 שונה מה-15. הרבה יותר דבשי, נעדר את העשביות שמאפיינת את ה-15. הרבה פחות מוצלח בעיני, ועדיין טוב מאוד. הגלנליווט נגמר והגיע תורו של המרטיני. ביקשתי הכי יבש שיש. אם היה נדמה לי שבפעם הקודמת הוא היה מעולה, מסתבר שבפעם הקודמת הוא היה רק טוב. פה המרטיני באמת היה מעולה. כוס קרה מאוד, הרבה ג'ין (גיסר, הפעם זה היה גורדון), בקושי 3 טיפות וורמוט, קליפת ליים. קשה לי לקלוט איך שילוב כל כך מינימליסטי יכול להיות כל כך עשיר. בכל זאת, משהו באוירה לא כל כך עבד מבחינתי, ויצאתי משם די מהר. התכוונתי ללכת הביתה, בכל זאת אני אחרי יום שלם בכנס ועוד כמה שעות עבודה וכבר כמעט 1:00, אלא שאיפשהו ברחוב הארבעה שמעתי מוסיקה בוקעת מאיזה מקום והיה לי ברור שאני חייבת להכנס.

Stout, הארבעה 14

אחרי כמה שנים טובות עמוק בז'אנרים מוסיקליים שהשתיקה יפה להם ואיזה שנתיים של שקט והפסקה מוחלטת ממוסיקה, בזמן האחרון חזרתי לרוק. כזה של פעם, כשרוק היה שווה. לד זפלין, בלאק סאבאת', דיפ פרפל, אחר כך הוספתי גם גירל פאואר - סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט. כבר כמה פעמים בזמן האחרון שנורא התחשק לי לשחזר את ימי הזוהר של פעם וללכת לאיזה הופעת רוק טובה, אבל לא מצאתי כלום כי חלק מהענין זה להכיר את כל השירים ואני לא מכירה שום דבר מהלהקות האלה שיש היום. אז מה ששמעתי מבחוץ ברחוב הארבעה היה קאברים, אבל זה היה כל כך מוצלח שהיה לי ברור שאני חייבת להיכנס. יותם שכטר היה על הבמה של ה-Stout עם כמה חברים, והם נגנו איזה מיקס של ביטלס, רד הוט צ'ילי פפרז, פרנק סינטרה ונירוונה בעיבודים קטלניים – מצד אחד איטיים (שלא לומר סטלניים במקצת), מצד שני פאנקיים מאוד, ויותם שכטר ממש טוב במה שהוא עושה. נראה לי שהוא מנסה להישמע כמו שילוב בין מייק פאטון לאנתוני קידיס, והוא פחות או יותר מצליח לעשות את זה בלי להישמע טיפשי. היו גם קצת שירים מקוריים.

מייק פאטון אהובי הנצחי (כן, גם בתקופה עם ג'ון זורן), אנתוני קידיס והביטלס.

יש ב-Stout אוירה טובה, נוחה כזאת, הזכירה לי קצת פאבים שהייתי בהם בסקוטלנד. גם הופעות, גם אוירה נינוחה, צעירים, מבוגרים, גינס טובה. צעידה לילית הביתה בין השלוליות (איזה מזג אויר מוצלח היה היום ) סגרה לי טוב את הלילה, ועדיין לא ברור לי איך הצלחתי לשלב בפעם אחת בין מסה לסטאוט ולהנות משניהם.

נ.ב.
יאללה, איפה לשתות את המרטיני הבא? המלצות במטותא.

עוד נ.ב.
אם עוד לא ראיתם, גיסר קיצר לעצמו את החיים בכמה שנים (בכ-13 שנים, ליתר דיוק) ובילה לילה שלם באיתור כל כתבות האלכוהול האבודות שהוא פרסם בשנים האחרונות בוואלה והלכו לאיבוד ברשת אי שם בין מדור אוכל מפוספס, אזלת יד וסתם טפשות (לא שלו, של וואלה). כל מה שרציתם לדעת על אלכוהול, ובעברית.

כבר כמה זמן שאני מתכננת לקפוץ לאודאון ברח' הארבעה, אחרי חוויה מוצלחת במיוחד עם נגרוני מעולה (צירוף מעולה של ג'ין, ורמוט אדום וקמפרי, ונדמה לי שבאודאון משתמשים גם בפונט א מס ומיצוי של קליפת לימון) על הבר של אודאון הרצליה. אז עצרתי לכוסית קצרה בדרך חזרה מהעבודה. הבר שבקצה המסעדה היה די מיותם פרט לכמה אנשים שעברו מהשולחן לבר כדי לעשן סיגריה בסוף הארוחה, כי הרי ידוע שקיר בקבוקים וכסאות גבוהים מהווים מחסום פלאי שעוצר את העשן מלהתפשט בחלל.  איכשהו, בברים אני עוד מקבלת את העניין הזה (רק מתבאסת נורא מהריח שנדבק לבגדים ולשיער) אבל במסעדות זה ממש יכול לעצבן אותי, ולא משנה שישבתי על הבר של המסעדה. לשמחתי, האוורור התגבר על הסיגריות יחסית בקלות, ועם הפנים לשורות הבקבוקים המרשימות, אפשר היה לשכוח די בקלות את המסעדה שמאחורי.

באתי עם חשק לקוקטייל. דפדפתי קצת בחוברת הקוקטיילים שלהם והתייעצתי עם הברמנית הנחמדה להפליא, ששמחה להשחיז את כישורי הקוקטיילים שלה. אני אוהבת מר, מאוד לא אוהבת חמוץ, מעדיפה בסיס אלכוהולי חזק ומורגש, לא מתחשק לי משהו עם פירות וגם לא משהו עם שמנת/חלב. מסובך? האמת שלא ממש, רק דורש טיפה מחשבה. בהתחלה כיוונתי לאיזו גירסה של מנהטן עם וודפורד ריזרב (Woodford Reserve), אבל לצערי הברמנית הודתה שהיא לא יודעת להכין את הקוקטייל הזה. במקום זה היא הציעה לחזור על ההצלחה עם הנגרוני, ואח"כ כיוונה למקום אחר והציעה דריי מרטיני.

אף פעם לא שתיתי מרטיני. רק ג'ין וורמוט, לא היה זית, אולי היו כמה טיפות מקליפה של לימון אבל אני לא בטוחה. פשוט תענוג, למרות שאני יכולה לנחש שזית היה משדרג את זה עוד יותר, נשמע שזה מסתדר ממש טוב ביחד. בדרך כלל אני מכוונת לקוקטיילים שיש בהם יותר מרכיבים, כי אני אוהבת קוקטיילים שיש להם שכבות מורכבות של טעמים ולא רק טעם אחד שיוצא מהשילוב של הכל. אבל הנה, שני מרכיבים בסך הכל ובכל זאת נפלא. דריי מרטיני נכנס למקום גבוה ברשימת הפייבוריטים שלי.

נ.ב.
אם אתם מגלים בר שווה, ספרו לי גם. אני עדיין שוקדת על  הרחבת הרפרטואר.

עוד נ.ב
גיא גיסר חנך בלוג אלכוהול חדש, ברור שיהיה מענין. נראה לי שסוף סוף אפשר למנות את בלוגי האלכוהול בעברית על יותר מאצבעות יד אחת. ממש מעצמה.

עוד נ.ב. אחרון
התייחסות שלי לאתגר הוויסקי מלפני שבוע וחצי תגיע בקרוב, למרות שאת המכירה הפומבית עצמה החמצתי כי יצאתי מהעבודה רק אחרי חצות.  אם העבודה הזאת לא היתה מהנה בטח הייתי משתגעת מזמן.