כנראה שהמשיח הגיע, כי החל ממחר מתחילים למכור ספרינגבנק בארץ. בדיוטי פרי הוא נמצא כבר כמה חודשים ועכשיו כשהוא משווק כאן בצורה מסודרת, אני מקווה שנתחיל לראות את התווית השחורה עם ה-S גם בברים. גם רשמי טעימה יגיעו בהמשך, אבל היום אני בענייני נוסטלגיה.

אני מניחה שאין צורך להזכיר שוב את הקשר שלי לספרינגבנק (נו טוב, אתם תמיד יכולים לרענן את זכרונכם בעלילות היזע שלי מקמפבלטאון), לכן התרגשתי קלות מטעימת ספרינגבנק שהתקיימה אתמול ובמיוחד מהביקור של מנהל השיווק והמכירות של ספרינגבנק, Peter Currie. פיט לא היה בספרינגבנק ב-2003 אלא הגיע קצת אח"כ כך שלא הכרנו קודם, אבל זה לא הפריע לנו להעלות זכרונות כמעט משותפים מקמפבלטאון של לפני כמה שנים.

אז מה קורה בספרינגבנק? הרבה נשאר אותו הדבר והרבה השתנה. חלק גדול מהאנשים שעבדתי איתם עדיין שם, חלק עברו (ודווקא לגלנפארקלאס, מסתבר! (: ). אחד מהם, רמבו, הראשון שהזמין אותי להצטרף לפאב אחרי שעות העבודה, מת. חיפשתי תמונה שלו ומצאתי אחת מאחד מימי השישי בהם עבדתי ב-warehouse – זיקקנו כל השבוע, אספנו את הספיריט וביום שישי מילאנו את החביות וסימנו אותן, הובלנו ל-warehouse והרמנו את החביות לאכסון בקומות. אחד מגלגל את החבית אל המנוף (צריך הרבה תנופה), אחד שומר מהצד, אחד מתפעל את המכונה ואחד מחכה למעלה, במרווחים הצרים שבין מדפי האכסון, ומגלגל את החבית מהצד לאורך המדף הארוך עד הקצה, ולאט לאט המדף מתמלא. אז הנה  הוא, עומד שם למעלה במרווח הצר.

ובנימה שמחה יותר, גאווין, שעבדתי איתו המון במשמרות לילה במאלט פלורס והוא איש נחמד ורציני להפליא, מונה בשנה שעברה למנהל המזקקה. פרנק מקהארדי, שהיה מנהל המזקקה בזמנו ודרכו הגעתי לספרינגבנק ממשיך לעבוד בינתיים לצד גאווין תחת טייטל חדש שנוצר לרגל החפיפה, Director of Production, עד שיפרוש לפנסיה מתישהו בשנים הקרובות וישאיר את העניינים לגאווין.

מאז שהייתי שם, ספרינגבנק ראו כי טוב והקימו Whisky School שפועל כמה פעמים בשנה ומארח למשך שבוע מבקרים שרוצים להתנסות מקרוב בתהליכי הייצור. ספרינגבנק מלתתים ומזקקים בתקופות נפרדות בשנה ולא במקביל, אבל בתקופת הפעלת בית הספר כל התהליכים מתרחשים במקביל והמבקרים זוכים להתנסות בהכל. גם כשאני הייתי שם הכל פעל במקביל, אבל לא לכבודי אלא לכבוד תחילת הפעילות במזקקת גלנגייל החדשה שרק הוקמה ע"י משפחת מיטשל ברחוב הסמוך, ונזקקה ללתת בהיעדר מאלט פלורס משלה.

אפשר לקרוא כאן חוויות של "תלמיד" מהשנה שעברה, ואם אתם רוצים אתם יכולים גם – כתבו מייל ל- whiskyschool@springbankwhisky.com כדי לבדוק מתי סיבוב הוויסקי סקול הבא. נראה לי שצפוי לנו עוד הרבה ספרינגבנק כאן החודש. אם אתם רואים אותו באיזה בר, נסו אותו – רוצה לשמוע את רשמי הטעימה שלכם אחרי שאני מדברת עליו כל כך הרבה שנים ואי אפשר היה להשיג. (:

לא מזמן שוב מצאתי את עצמי מתקשרת למוקד השירות של יס, במטרה להעיר את מי שנוחר שם עם הראש על מכשיר הוידאו שמשדר את TCM. כן, ככה אני מדמיינת את זה. אם הסרטים מ-1950, אין סיבה שמכשיר השידור יהיה חדש בהרבה. עוד פעם התרגום יצא מסנכרון, ואני צופה בלורן באקול אומרת לבוגארט "So you do get up, I was beginning to think you worked in bed like Marcel Proust" כשהתרגום מספר לי שבדיוק עכשיו אלביס עושה כיף באקפולקו. מפה לשם, הבחורה האדיבה ביס הציעה לי חודש התנסות חינם בערוץ הטיולים, איזה מין ערוץ שכולו גלויה מתמשכת עם קריינות מפוקפקת, ויש לי חשד שהוא הרבה היותר אפקטיבי במצב תודעה אלטרנטיבי, אם להיות עדינה.

כרגיל, ניצלתי את ההזדמנות כדי לדוג איזה משבצת שידור שמוקדשת לסקוטלנד, ואחת במיוחד תפסה את תשומת הלב שלי: Scotland, the edge of the land. התיאור הבטיח מסע ממעוף הציפור לאורך קו החוף של סקוטלנד, כשהפרק הראשון מתחיל בקפיצה מגלזגו דרך אראן לקמפבלטאון, אל צוקי קינטייר ועד Inverary – איזור שיש לי אליו רגשות חמים במיוחד. בטח צפויים לי נופים של שמיים כחולים עם ענני נוצה, קילומטרים של הרים מוריקים, טירות אבן ואגמים,קו חוף פראי ומסולע ואוקיינוס כחול, חשבתי לעצמי. משהו כמו התמונה שמופיעה בראש העמוד הראשי של הבלוג, או הנופים ברקע הנסיעה של רובי קולטריין מלונדון לגלזגו בדרכים צדדיות (ידעתם שבאתר של יס יש סדרות טלויזיה שלמות לצפייה און ליין? גם אני לא). לבהות בנופים כאלה חצי שעה – מה רע?

כן, התמונה החיננית הזאת מתוך הסרט היא קישור. הכניסה על אחריותכם.

ההתחלה נראתה סבירה. אמנם לא היו שם שמיים כחולים אלא אפורים והכל טבל בערפל סטייל כלבם של בני בסקרוויל, אבל פה ושם ביצבצה איזה טירה, קצת מרחבי שדות ירוקים וקוי חוף פראיים. הייתי צריכה לדעת כבר כשהתחילו צלילי החליל צד שמשהו רע עומד לקרות. בכלל, לסרטוני "גלויה מ…" או "מסע ממעוף הציפור" מהסוג הזה יש מוזיקה אופיינית כמעט כמו שלפורנו מהסבנטיז יש מוזיקה אופיינית, והיא כוללת חליל צד, לפעמים אפילו חליל פאן, קצת כלי מיתר (לפעמים אפילו נבל!), אורגנית עם שניים-שלושה מקצבים ותחושה כללית של אניגמה פוגשים את סלון המסאג' השוודי של רוחמה (+מניקור). כשהתחילו לזרום תמונות מדכאות של מספנות נטושות על נהר הקלייד, תחנות כוח, רציפים נרקבים לתוך הים, בסיסי נשק גרעיני וצוללות טבועות עם מאות הרוגים בדרך לצוקי קינטייר ושאר זוועות, הבנתי שזה לא הולך להשתפר. זאת אומרת, זה לא כל כך התוכן ולא הצילומים, שיכלו לשרת כנראה סרט תיעודי עם קצת יותר בשר. זה השילוב שלהם עם מוזיקת הרקע העלק-מרגיעה והקול המונוטוני שהוא המקבילה הקריינית למוזיקת מעליות, שיוצר דיסוננס לא כל כך נסבל. טוב, נו, די. תלחצו. אתם צריכים לחוות את זה לבד.

בכל זאת מצאתי נקודת אור קטנה בחצי השעה ההזויה הזו – 50 שניות שלמות הוקדשו לקמפבלטאון אהובתי, מתוכן 10 שניות של אקסטרים לונג שוט על תחת של דייג. זה איפשהו בדקה ה-17, לא להחמיץ. בשבוע הבא ישדרו את הפרק על Islay. מקווה שהרעלת סוכר וקקאו מערימה של בראוניז שוקולד פאדג' זה היי מספיק לצליחה בכבוד של הפרק הבא.

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק מתקדם עוד צעד, והפעם – Mashing.

זוכרים את הלתת הגרוס (Grist) שעושה את דרכו מהמיכל בקומה השנייה דרך פתח ברצפה? הנה הוא מגיע למיכל שבקומה הראשונה.

כך נראה פנים המיכל לפני שמתחילים להכניס אליו את הלתת.

 יחד עם הלתת, מתחילים להזרים מים חמים פנימה, והגלגלים מתחילים להסתובב…

 והמפלס עולה…

ועולה…

העיסה מתבשלת, ומסתבר שהמון דברים עם שמות מסובכים קורים מתחת לפני השטח כדי שאפשר יהיה להתסיס אחר כך: כל מיני אנזימים מפרקים כל מיני עמילנים לכל מיני סוכרים פשוטים. גלעד ממבשלת אביר שלח לי הסבר נפלא על כל העניינים הכימיים שמתרחשים בשלב ה-mashing אחרי שהתבכיינתי כאן שמעולם לא הבנתי מה זה בדיוק כל הסוכרים והאנזימים והעניינים שהולכים שם. אז קודם כל – תודה גלעד! ועדיין, אחרי שקראתי והחכמתי (זה באמת לא כזה מסובך), אני עדיין לא רואה את עצמי כותבת בטבעיות על לימיט דקסטרינאז ובטא עמילז, אז תאלצו להסתפק בינתיים בתמונות.

כן, זה באמת נראה כמו דייסה מקולקלת. הנה, תראו את זה מקרוב:

נותנים בסוף עוד ערבוב קטן עם כף עץ ענקית (אגב, עכשיו כשאתם רואים את הגודל של המיכל הזה המלא בנוזל רותח והסולם שצריך לטפס בו, שוב הגיע הזמן להשתאות איך סיכנתי את חיי כדי לחזור עם תמונות :) ). אגב, על כל תהליך הזרמת המים חוזרים פעמיים-שלוש עם אותו לתת, כדי למצות אותו עד הסוף.

את הנוזל המסונן שנקרא עכשיו Wort מזרימים למיכל נפרד ונותנים לו להתקרר קצת. בנקודה הזאת מדובר במשהו דומה בטעמו לבירה שחורה חמה (בעצם, לא דומה בטעמו אלא זה בדיוק מה שזה: בירה שחורה חמה). עוד מעט הוא יעשה את דרכו להתססה.

ומה קורה בינתיים עם שאריות הלתת, אחרי שפרקו ממנו את כל עמילניו, סוכריו וכל השאר? מסתבר שהשאריות האלה הן יופי של אוכל מזין לפרות. השאריות מובלות לגגון מעל החצר המרכזית של המזקקה, ושם, מצויידים במגפי גומי ואתים (חווייה מרנינה למי שזוכר בנוסטלגיה כמה היה כיף לשחק בבוץ בגיל 3), גורפים את העיסה הזאת דרך פתח ברצפה ישר לטנדר של החוואי המקומי שבא לאסוף הכל בשביל הפרות שלו.

ומה הלאה? התססה.

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק מתקדם עוד צעד, והפעם – גריסת הלתת.
 
סוף סוף אפשר להתחיל לקרוא לשעורה לתת, והנה אנחנו בכניסה ל-Mill Room, חדר הגריסה, שם נגרוס את הלתת לשלושה גדלים שונים, מגריסה גסה ועד גריסה על גבול האבקה. למה? לא ברור, כנראה שככה אפשר למצות את המקסימום מהלתת (ובאמת שאין לי מושג אם ככה עושים גם במזקקות אחרות).
 
 
 
מכונת הגריסה משתרעת על פני שתי קומות. הנה החלק שבקומה השנייה, אליו שופכים את הלתת…
 
 
.
..וככה נראה החלק התחתון שנמשך לתוך הקומה הראשונה.
 

 
מבט מקרוב על השעורה שנשפכת למכונת הגריסה, כמות מדודה בדיוק כדי לא לתקוע את המכונה. אם תסתכלו שתי תמונות למעלה, האיזור הזה קצת מוסתר, אבל מה לא עושים כדי להביא לכם תמונות (כן, טיפסתי שם קצת כדי לצלם פנימה. זהירות על האצבעות).
 

 
וקצת יותר מקרוב:
 

 
לאחר הגריסה, הלתת הגרוס (Grist) עושה את דרכו אל המיכלים הגדולים, ומשם, דרך פתח ברצפה, ישר לתוך ה-Mash Tun, מיכל העץ הענק שבו ה-Grist יבלה עוד מעט בחברת מים חמים מאוד.
 

 
ומה השלב הבא? Mashing.

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק ממשיך לשלב הבא. והפעם – ייבוש וקליית השעורה (סוף הליתות).
 
עזבנו את השעורה על הפס הנע בדרך לתנור. השעורה לא חשופה לאש עצמה אלא מובלת ונשפכת אל חדר שנמצא מעל התנור הגדול וצריך לטפס אליו במדרגות ברזל. גם כאן צריך לדאוג לשכבה בגובה שווה של שעורה, כדי שכל השעורה תקבל עשן במידה שווה. את זה עושים באמצעות אתים, ואם נדמה לכם שגאווין וג'ון עומדים על הרצפה, אתם טועים. הם עומדים על שכבת שעורה בגובה של חצי מטר-מטר. ישנם שני פסים לבנים על הקירות שמסמנים את גובה השעורה. כל ההר הקטן הזה שבאמצע צריך להתיישר לבסוף עם הקו התחתון, שאפשר לראות קצת יותר בבהירות בצד שמאל של התמונה.

 
ערימות השעורה ייושרו לגובה הקו הלבן. הפתח בקיר הוא פתח הארובה של התנור שמתחת. כשידליקו את התנור, כל העשן יתנקז אל החדר הסגור. ועכשיו אני צריכה להגיע אל הדלת ממול בלי לחרב את שכבת השעורה היפה שעבדנו עליה כל כך קשה (אוף, אני והמצלמה שלי).  

 
טוב, יורדים למטה. התנור עדיין סגור, ולידו ערימות של כבול. כן, הטעם הכבולי שמהללים כל הזמן מקורו בערימה של רגבים שמכילים בעיקר בוץ, גללים ורקב של צמחים מתים. תענוג לאניני הטעם.

 
רגע, שיהיה ברור: מדובר בבוץ כמו שיש לכם בשדה ליד הבית, רק סקוטי. :)

 
 
מכניסים את הכבול לתנור ומדליקים אש.

 
משכנעים קצת את האש…

 
זהו, האש דולקת, העשן עולה לחדר שמעל התנור והשעורה מתחילה להתייבש. עכשיו סוגרים את הדלת של התנור ומחכים.

 
ומה השלב הבא? הגריסה.

המדריך בתמונות לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק ממשיך הלאה. והפעם – ליתות.
 
זה מתחיל תמיד עם שעורה ומים. השעורה מאוכסנת במגדל ענק בשטח המזקקה, בחצר פנימית.

המים מאוכסנים במגדל קטן יותר ממש ליד מגדל השעורה הגדול.
 

 
אם נטפס כמה מדרגות מהחצר הפנימית נכנס ל-Malt Barns, שם נמצאות שלוש קומות של Malt Floors.

 
כדי להתחיל להפוך את השעורה ללתת, מזרימים מהמגדלים בערך 10 טון של שעורה למיכל עצום, ומכסים אותה במים.

 
השעורה מבלה במים כמה ימים, ואז מתחיל הסיוט :) – מזרימים את המים החוצה מהמיכל ומתחילים להוציא את השעורה החוצה מהמיכל באמצעות את ומריצה. כדאי לציין בנקודה הזו שספרינגבנק היא המזקקה היחידה שמבצעת את כל הפעולות בשיטה המסורתית, כמעט בדיוק כמו לפני 200 שנה. בשום מקום אחר בסקוטלנד לא מבלים פעם בכמה ימים בהעברת טונות של שעורה ממקום למקום באמצעות את ומריצה (במזקקות הבודדות שעדיין מלתתות בעצמן).
 
כל השעורה כבר מחוץ למיכל? יופי. את השעורה שבערימה מעמיסים שוב על המריצה ומובילים לכל פינות ה-Malt Floor, לפרישה על הרצפה לצורך הנבטה.

פרישת השעורה על הרצפה לא פשוטה בכלל. משתמשים במין מטאטא נטול שערות כדי לשטח את ערימות השעורה על הרצפה. שכבת השעורה צריכה להיות בגובה מאוד מסוים כדי שהטמפרטורה תהיה אחידה בכל השכבה. איך יודעים מה הגובה הנכון? על ה"מטאטא" אפשר לראות סימון לבן בצידו השמאלי. תוקעים את הצד השמאלי לתוך שכבת השעורה – השעורה צריכה להגיע בדיוק עד פס הסימון הלבן. גאווין, בניגוד אלי, יודע לעשות את זה לפי העין. אני עבדתי הרבה יותר קשה…

 
תראו, התקדמנו יפה! (חבל שאתם לא רואים את כל הצד השני של ה-Malt Floor שמאחורי, עדיין ריק ומחכה לנו…).

 
זהו. כל הרצפה מלאה. בואו נעיף מבט רגע בשעורה שעל הרצפה:

 
עכשיו צריך לעשות "בייביסיטר" לשעורה במשך כמה ימים, ולהפוך אותה בזמנים קצובים כדי לעצור את ההנבטה ולשמור על הטמפרטורה. זה מתבצע במשמרות רצופות, 24 שעות. פה נכנעו בספרינגבנק לקידמה (באופן יחסי, כן?) ומשתמשים במכשיר מיוחד להפיכת השעורה – והוא אפילו עובד על חשמל!  עדיין צריך למשוך אותו לבד לאורך כל השטח.
 
השעורה מוכנה וצריך להעביר אותה לתנור (Kiln). איך עושים את זה? שלוש תמנות למעלה, בתמונה של גאווין והמטאטא רואים בקצה קיר ולפניו צינור מתכת מהרצפה עד התקרה – את כל השעורה שעל הרצפה דוחפים לשם, לפתח ברצפה, ובאמצעות מערכת של פס נע השעורה נוסעת אל התנור.

במקום להכביר מלים, אני עומדת להציג כאן את כל תהליך ייצור הוויסקי בתמונות, חלק אחר חלק. צילמתי את כל התהליך במזקקת ספרינגבנק בקמפבלטאון במהלך ההתלמדות שלי במזקקה. הלכתי לכל מקום עם מצלמה והצקתי להם בלי סוף, אבל הנה, בסוף יצא מזה משהו טוב. ובדיוק כמו שאני הגעתי לשם, נתחיל במבט קטן על קמפבלטאון וצעידה לכיוון המזקקה.

גרתי במקום בו נמצאת הנקודה האדומה, המזקקה נמצאת בנקודה הכחולה. ארבע דקות ברגל.

צעדה קצרה ברחוב Longrow לכיוון המזקקה: פונים ימינה בסמטה הצרה שאחרי הבית הלבן.

הסמטה חשוכה מאוד בלילה (עד שמגיעים לנקודה בה זרקור מאיר עליך בפתאומיות), והדרך למשמרת לילה היתה מאוד לא נעימה בהתחלה, עד שהתרגלתי שבקמפבלטאון פשוט לא קורה כלום. גם בחושך. תחושת הבטחון המוגזמת הזאת גרמה בעקיפין לכך שגם בגלזגו הרגשתי קצת בטוחה מדי ולכן נשדדתי קלות לקראת הסוף.

הסמטה תכף נגמרת, בחיי. הקיר שמצד שמאל הוא למעשה הקיר של אחד ה-warehouses, ובמבנה הלבן לפנינו נמצאות ה-Malt Floors. תכף, כשנגיע למבנה הלבן, נוכל לפנות שמאלה ל-Bottling Hall או ימינה לחצר המזקקה.

והנה מבט שמאלה לכיוון ה-Bottling Hall.

(סקירה כללית על Campbeltown ו-Springbank שכתבתי בפורום יין ואולכוהול בתפוז, בעקבות שאלה שנשאלה בפורום).

CAMPBELTOWN LOCH
Campbeltown Loch I wish you were whisky,
Campbeltown Loch och aye.
Campbeltown Loch I wish you were whisky,
Man I would drink ye dry.

Now Campbeltown Loch is a beautiful place
But the price of the whisky is grim.
How I wish I could see that the whisky was free
And the loch was full up to the brim.

Oh . . . Campbeltown Loch I wish you were whisky,
Campbeltown Loch och aye.
Campbeltown Loch I wish you were whisky,
Man I would drink ye dry.

(שיר עם סקוטי ידוע)

קמפבלטאון נמצאת על חצי אי בקצה המערבי של סקוטלנד, כפי שאפשר לראות במפה המצורפת. העיר הקטנה (אם כי היא הגדולה ביותר באיזור) שמונה כיום כ-6000 איש, כולל החוואים בסביבה הרחוקה יותר מהעיר, היתה פעם בירת הוויסקי של סקוטלנד, או לפחות מאיזורי הוויסקי הדומיננטיים.

בשיאה, היו בקמפבלטאון יותר מ-30 מזקקות. כיום נשארה אחת, Springbank, ולאחרונה שיפצו בעלי Springbank (משפחת מיטשל) מזקקה נטושה ברחוב הסמוך, ופתחו בה מזקקה חדשה בשם Glengyle, על שם אחת המזקקות הראשונות בעיר בבעלות משפחת מיטשל (שנפתחה בשנת 1885 ונסגרה ב-1925, בעקבות השפל הכלכלי הגדול, יחד עם רוב המזקקות בעיר). Glengyle מייצרת החל מהשנה וויסקי בשם Kilkerran, שרק התחיל להתיישן ועדיין לא נמצא על המדפים (חפש אותו בשנת 2014…). מזקקה נוספת שפעלה לסירוגין בעיר, Glen-Scotia, לא ברור מה מצבה וכנראה שנסגרה, או לפחות לא פעילה כרגע. כך שלמעשה, מזקקת Springbank היא נציגת קמפבלטאון האחרונה.

קמפבלטאון נחשבה פעם לאיזור וויסקי בפני עצמו (כמו Speyside, Islay וכו'). קמפבלטאון יושבת על האוקיינוס, דרום מזרחית ל-Islay, והוויסקי שלה מתאפיין במליחות "ימית", אבל מסוג שונה לגמרי מזה שמופיע בוויסקי של Islay (אולי מעט דומה ל-Bruichladdich הפחות מעושנים).

מזקקת Springbank מייצרת כמה מותגי וויסקי שונים, ועובדת בשיטות מסורתיות. זה אומר כמובן שאין שימוש ב-Chill filtration או בקרמל לצבע. Springbank בן 10 שנים הוא הוויסקי הנפוץ והמייצג ביותר של Springbank, אם כי קיימות המון הוצאות וגירסאות שונות, עם חביות שונות, לרגל חגים שונים וכן הלאה. הם לא מפספסים שום אירוע, וכל קשקוש הכי קטן זוכה לגירסה חגיגית בהוצאה מצומצמת, שהופך מיד לפריט אספנים יקר ביפן, ומהווה מתנת חג משתלמת ביותר לעובדי המזקקה שבד"כ מחכים שנתיים ואז מוכרים אותו במחיר מופקע…

הוא מיושן בעיקר בחביות Bourbon, למרות שבדרך כלל חלק מיושן גם בחביות שרי, ומערבבים ביניהם כדי לתת מעט מתקתקות (שלמעשה כמעט ולא מורגשת, זה בעיקר "מרכך" את הטעמים של הוויסקי). זה וויסקי ישיר ופשוט יחסית, אבל לחלוטין לא שטוח. עם זאת, אין לו מורכבות על ציר הזמן, כלומר הוא לא מתפתח במיוחד בפה ואין לו סיומת עם טוויסט. זה וויסקי שמאוד מורגש בו הטעם הבסיסי של וויסקי והטעם האופייני של המזקקה והאיזור, בלי שום דבר שמכסה ומסתיר. יש ז'אנר כזה, של וויסקי "שורשיים" יותר, שמרגישים בהם עד הסוף את הוויסקי והמזקקה. בדרך כלל, נתקפים צורך עז בוויסקי מן הסוג הזה אחרי תקופה של יותר מדי פינישים מסובכים. הספרינגבנק 10 שנים הוא וויסקי טוב מאוד. אני, שהייתי צריכה לבחור בקבוק אחד, העדפתי לקחת את הספרינגבנק 15, שהוא יותר מורכב, יותר עשבי ומעט מעט לימוני.

קישור לשרשור המקורי בתפוז.

במהלך השהות שלי בסקוטלנד כתבתי מדי פעם חוויות בפורום יין ואלכוהול בתפוז. אלו העיקריות:

7/10/03
אתמול הגעתי לקמפבלטאון, אחרי כמה ימים חביבים ביותר באדינבורו. למרבה הבושה, במשך הימים באדינבורו נמנעתי בתוקף מכל האטרקציות התיירותיות (כולל הטירה המפורסמת – וכל בוקר שאל אותי בעל ה-B&B בן ה-76 אם כבר הייתי בטירה… אגב, הוא היה חייל שיכור בפלשתינה ב-1946) ובמקום זה ישבתי בפאבים ושתיתי וויסקי או ישבתי במועדוני ג'אז ושתיתי וויסקי או ביקרתי בחנויות וויסקי ושתיתי וויסקי (כן, יש בחנויות וויסקי טעימות…).

7/10/03
טעמתי המון סוגי וויסקי חדשים, תוך התמקדות ב-Islay, כמובן. מכיוון שהזכרון שלי מזעזע, רשמתי את כל השמות והשנים. הרשימה – בהזדמנות (בפוסט החזרה שלי לארץ סיפרתי ששדדו את התיק שלי יחד עם הפנקס שהכיל את רשימות הוויסקי ששתיתי בסקוטלנד, כך שההבטחה מעולם לא מומשה (: ).
הגעתי כאמור לקמפבלטאון אחרי נסיעה של יותר משש שעות (חוצה סקוטלנד, פחות או יותר) והתייצבתי הבוקר כמו ילדה טובה במזקקת ספרינגבנק. קיבלתי סיור אישי מפרנק מק'הארדי, מנהל המזקקה, הכרתי את כל העובדים, ומחר אני מתחילה לעבוד. התמזל מזלי ולאחרונה התחילו לעבוד בספרינגבנק על וויסקי חדש שייוצר במבנה נוסף לא רחוק משם, כך שבגלל שיש הרבה עבודה כל תהליכי הייצור מתבצעים כרגע במקביל (במקום תהליך אחד שמתחלף כל חודשיים בערך במחזור ייצור רגיל) ואני אספיק להתנסות בהכל.

14/10/03
כמה עובדות קריטיות פחות או יותר על סקוטים ואלכוהול שהדהימו אותי ביותר מאז שהגעתי לכאן: הידעתם, למשל, שסקוטים לא שותים וויסקי?? בכל פאב שישבתי בו (וכאמור, זה בערך כל מה שעשיתי פה מאז שהגעתי… ) הייתי היחידה ששותה וויסקי.

אז מה שותים הסקוטים עם תרבות הפאבים המפותחת שלהם? המבוגרים יותר שותים בירה (רק בהירות, אגב), והצעירים? מזמינים אלכופופס כאילו אין מחר. בקרדי בריזר נשפך כמו מים. ה"רציניים" שותים וודקה רדבול. אף אחד לא יודע בכלל מה הטעם של וויסקי. דיברתי עם כמה ברמנים על זה, והם אמרו שרק המבוגרים ממש עוד שותים וויסקי לפעמים, וגם אז מדובר בבלנדד. את הסינגל מאלט על המדפים הם מוכרים בעיקר לתיירים אמריקאים או גרמנים. אחד הברמנים הסביר שזה גם בגלל המחיר – למה לצעירים לקנות כוס וויסקי ב-2.70 פאונד כשהם יכולים לקנות כוס וודקה ב-2.20 פאונד(ובדרך כלל בפחות)? בכל אופן, בכל המקומות שראיתי הוודקה רדבול הוא תמיד עם סמירנוף (וגם הוודקה עם הקולה, הספרייט או מיץ התפוזים ). ועוד דבר, המון צעירים מזמינים פה שנדי בלי למצמץ בכלל…

בפעם האחרונה שהייתי בבריטניה המידות היו 25 מ"ל למנה של אלכוהול. היום קשה למצוא מקום שמגיש פחות מ-35 מ"ל. המחירים, לעומת זאת, לא עלו בהרבה. בטח לא ביחס ישר לכמות. צריך לאמץ את שיטת התמחור הידידותית שלהם גם בארץ. חוץ מזה כולם מעשנים כמו קטרים בכל זמן ובכל מקום. ישבתם פעם במקדונלדס (ככה זה, בפאבים שהייתי בהם אין אוכל חוץ מבוטנים אז רצים לחטוף משהו שמנוני ומהיר ברחוב ליד ורצים חזרה לפאב לעוד סיבוב של משהו בן 25 מ-Islay) שמריח כמו מועדון אפלולי ואפוף עשן? זה לא הולך טוב הטבעות בצל, באמת…

17/10/03
שכחתי עוד עובדה משעשעת: אף אחד מעובדי המזקה לא שותה וויסקי. כמה אמרו לי שזה פשוט חזק להם מדי… הסנדלר הולך יחף.

5/11/03
אז עם כל הבקבוקים מסביב, מה קניתי בינתיים? אני פחדנית ולא מתכוונת להביא יותר מדי בקבוקים. כרגע זה עומד על לגבולין 12 שנה Cask Strength, לגבולין 1986 Pedro Ximenez, וספרינגבנק 15. ועוד כמה הפתעות שהן לא בדיוק בקבוקים. כמו למשל משהו שקיבלתי ב-Bruichladdich – קיבלתי שם סיור פרטי (ועל הביקורים במזקקות ב-Islay אני בטח אכתוב בנפרד מתישהו) שבסופו, אחרי סיבוב טעימות רחב במיוחד (בואו נגיד שאני נאלצתי להגיד שזה יותר מדי והם המשיכו להציע…) קיבלתי את הבקבוק של ה-Buichladdich 1970, כי כבר לא נשאר בו הרבה, ככה הם אמרו. נכון שבאמת לא נשאר הרבה – בערך מנה – אבל בכל זאת, פאקינג 125 פאונד לבקבוק! ויש עוד כל מיני הפתעות.

(מגוון הודעות מתאריכים שונים, אז אין קישור)

(תיאור תהליך הזיקוק של וויסקי Springbank, כפי שתיעדתי כשהתלמדתי במזקקת Springbank ב-Campbeltown שבסקוטלנד בשנת 2003. הפוסט נכתב במקור כהודעה בפורום אלכוהול של תפוז, מהמחשב בספריה של קמפבלטאון אחרי יום עבודה במזקקה)

פעם מזמן נשאלה השאלה איך יכול להיות שספרינגבנק מזוקק 2.5 פעמים. הנה התשובה, בשלבים:
קודם כל, אני מצרפת שרטוט מעולה שהכין עבורי ג'ון שעובד ב-Still Room, שמתאר את כל המיכלים, הדודים והדרך המפותלת שהנוזל עושה ביניהם.

זיקוק ראשון – Wash Still: דבר ראשון, תערובת השעורה, המים והשמרים שתססה כמה ימים מגיעה ל-Wash Still, השמאלי ביותר בשרטוט, לזיקוק ראשון. הנה תמונה של שלושת ה-Stills (משמאל לימין: Wash Still, N.1 Still, N.2 Still):

לאחר הזיקוק הראשון, הנוזל (Low wines) עובר לקונטיינר האמצעי של ה-Low wines (אמצעי בחלק התחתון של השרטוט שצורף קודם. שמאלי בתמונה שכאן – הימני הוא הקונטיינר של ה-Spirit שמייד יוזכר).

משם עובר הנוזל (Low Wines) ל- No.1 Still (בצילום של ה-Stills, באמצע) לזיקוק שני. הנוזל שנוצר במהלך הזיקוק הזה נקרא Feints, והוא הולך לקונטינר המתאים, השלישי מימין בשרטוט. הנה תמונה שלו (ולידו ג'ון, ששירטט עבורי את השרטוט).

כאן זה מתחיל להסתבך: ל-Still No.2 מועברים עכשיו 80% Feints ו-20% Low Wines. ב-45 הדקות הראשונות של הזיקוק, הנוזל שנוצר הוא Feints, והוא מועבר לקונטיינר של ה-Feints. אחרי 45 דקות מתחיל להיווצר Spirit, שמנותב לקונטיינר הימני ביותר (בתמונה קודמת). בנקודת ההתחלה של היווצרות ה-Spirit, הוא בחוזק של כ-76%. כאשר הוא מגיע לחוזק של 63% (אחרי 5-6 שעות), זה כבר לא נחשב Spirit אלא שוב Feints ומנותב שוב לקונטיינר ה-Feints. וחוזר חלילה. השלב הזה הוא זה שמתייחסים אליו כאל חצי זיקוק.

קישור לשרשור המקורי בתפוז.