על מסקל, הבר הכבר-לא-כל-כך-חדש בפלורנטין אני שומעת כבר כמה זמן. גם אוסף טקילות מרשים, גם מנגנים פלמנקו פעם בשבועיים-שלושה וגם לא מעשנים שם – באמת שיותר מזה אי אפשר לבקש (טוב, אולי אפשר לבקש בר עם אוסף ויסקי מרשים, שלא מעשנים בו והוא לא הנורמה ג'ין). הופתעתי כשגיליתי כמה המקום קטן, ממש מסדרון ועוד קצת וכולו מלא אנשים יושבים ועומדים. ושם עוד מתכוונים להכניס הרכב פלמנקו של שלושה אנשים? אז כן, הם התמקמו איפשהו בקצה, רגל אחת בתוך המטבח, רגל שנייה על הבר, ויצא מזה מופע חביב למדי. אני כמובן ביקשתי ישר את תפריט הטקילות, שהיה, אם לומר את האמת, קצת יותר קטן ממה שציפיתי. היו שם אמנם יותר טקילות מבכל מקום אחר שראיתי, אבל חלק גדול מדי מהשמות היה מוכר, כשאני ציפיתי להפתעות במינון יותר גבוה.

ביקשתי המלצה מהברמנית על בסיס הטקילות שאני אוהבת – פטרון אנייחו וסאוזה קונממורטיבו (יחי ההבדל הקטן), וקבלתי המלצה על פרידה קאלו אנייחו, שלא שמעתי עליה קודם. קבלתי את הרושם שמקדמים אותה חזק במיוחד, לא לגמרי משנה מה הלקוח מבקש, ונדמה לי שמישהו שם מייבא אותה בעצמו. מה אגיד? לא נפלתי. טקילה נחמדה, מעניינת יחסית, טעם אגבה דומיננטי. האם אשלם עליה 70 ש"ח שוב? לא חושבת.

טקילה פרידה קאלו

התאכזבתי קצת מההמלצה הלא בדיוק קולעת והחלטתי לוותר על המשך הטקילות לאותו ערב. מי צריך טקילות כשיש כזה אוכל מקסיקני מצוין. אבל אז הגיעה המרגריטה. אף פעם לא שתיתי מרגריטה קודם. אני מאוד לא אוהבת חמוץ, ונמנעת מכל הקוקטיילים שיש בהם לימון. מגיפת הסאוור פסחה עלי בגדול, לצער 90% מהברמנים שענו לי בשנים האחרונות "ויסקי סאוור" כשאמרתי שבא לי קוקטייל ושאני אוהבת ויסקי. אותה ברמנית שקודם המליצה לא בהצלחה על פרידה קאלו, הכינה לי מרגריטה מעולה. קוארבו, קוואנטרו (לא סתם טריפל סק) וליים, עם נטייה להפחתה קלה בליים למען החך האנטי-חמוץ שלי וגם קצת מי-סוכר, כי אני לא מספיק הארדקור בשביל המרגריטה המקורית. וכתר מלח, כמובן. יוחאי לא התאפק וצילם את הפלא:

מרגריטה

מסתבר שהמלח שם לא רק לקישוט – לשתות את המרגריטה דרך המלח הופך את הכל להרבה יותר מעניין, וזה גם הופך את תוספת מי הסוכר להרבה יותר מוצדקת – השילוב של המתוק, החמצמץ והמלוח פשוט מעולה. הנה המתכון, שתהנו גם:

מתכון מרגריטה

2 טקילה (במקרה הזה, קוארבו גולד)

1 קוואנטרו

0.5 מיץ ליים

מי סוכר – כמה שטעים לכם

מרטיבים את שולי הכוס (עדיף בטקילה, אבל אפשר גם בליים (: ) וטובלים בצלוחית מלח.

מערבבים את כל החומרים בשייקר, מנערים עם קצת קרח ומסננים לכוס.

קיץ זה לא זמן לוויסקי. למי יש כוח, למי יש סבלנות כשכל כך חם? עדיף לחכות שיתקרר קצת. בדרך כלל יש איזה שבועיים של סתיו שמאפשרים החלקה עדינה חזרה לאלכוהול, אבל השנה אפילו את זה לא קבלנו אלא ישר ממטרים אדירים לפרצוף. המוח עדיין לא לגמרי עשה את הסוויץ', אז במקום ללכת על התותחים הכבדים, מצאתי את עצמי יושבת ומנסה להיות יצירתית. ההזדמנות: טעימת ויסקי שהומרה לכבוד העונה לטעימת קוקטיילי ויסקי. המטרה: to knock 'em dead (ולא מהרעלה).

לא יודעת איך ולמה נפל עלי הרעיון לעשות קוקטייל בראש יפני. נדמה לי שזה התחיל מתהייה מה קורה לגרגר אורז כששמים אותו בכוס ויסקי (התשובה במהופך: םולכ טושפ). אח"כ ערבבתי ויסקי עם סויה ובדקתי שאני נשארת בחיים, ומשם הכל התדרדר.

בסופו של דבר, הגשתי לאנשים האמיצים מסביב לשולחן את הקוקטייל הבא, שנשמע מוזר אבל יוצא לגמרי טעים:

ניגירי סקוטש

        1 סקוטש (אני השתמשתי בגרנטס)

       0.5 צ'ויה (ליקר שזיפים יפני)

       3 פרוסות צרות של ג'ינג'ר כבוש

   2 רצועות צרות וארוכות של קנפיו

       3 טיפות סויה (לא יותר, זה מאוד מלוח)   

 לא צריך שייקרים ועניינים, פשוט מערבבים בכוס. יוצא מתקתק-חמצמץ עם טיפה חריפות בקצה, ומסתבר שסויה נותנת עומק באופן די דומה לאנגוסטורה. אז בפעם הבאה שאתם מכינים סושי…

אוף. רק התחיל החורף ומאחורי כבר שני מרתונים של שפעת. הוירוסים אוהבים אותי בדרך כלל דווקא בחילופי עונות, לפני שבאמת קר. חוץ ממרק עוף, יש רק תרופה אחת שמעבירה את השפעת הזאת במהירות, או לכל הפחות במצב רוח טוב. את ה-Hot Toddy הכיר לי מוש, המנהל לשעבר של פורום יין ואלכוהול בתפוז, שאירח אותי לכמה ימים במנצ'סטר רגע לפני החזרה שלי לארץ מסקוטלנד. חטפתי בגלזגו דלקת גרון קטלנית במיוחד (אני חושדת בדוכן הפלאפל של הסורי על Great Western Road מול Buckingham Terrace), והגעתי למנצ'סטר בזחילה. במנצ'סטר חיכה לי ספל ענק על Hot Toddy, וזה פעל מיד.

מתכון ל-Hot Toddy (גירסה קוטלת חיידקים במיוחד, שפותחה במהלך הזיות שפעת):

מרתיחים בסיר קטן כוס מים עם 1 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קצוץ, וממשיכים לבשל עוד כמה דקות על אש קטנה אחרי הרתיחה. מוסיפים עוד כוס מים ומרתיחים שוב. תולים על הסיר שתי שקיות תה ומכינים תה חזק.

בכוס Pint או כל כוס ענקית אחרת שמגרדת את החצי ליטר, שמים:

• כמעט שני שליש תה מהסיר (אפשר עם הג'ינג'ר או לסנן אותו).
• מיץ מלימון שלם, פחות פרוסה דקה שחותכים ממנו לפני הסחיטה.
• 2-3 כפות דבש
• 2 צ'ייסרים של ויסקי לא מעושן*
• פרוסת לימון
• 2-3 מסמרי ציפורן

מערבבים הכל, שותים חם ומחכים לראות מה יקרה. או שקטלתם סופית את כל הוירוסים, או שהפכתם אותם לעמידים לשואה גרעינית.

רק בריאות!

*למה לא מעושן? כי ניסיתי, זה לא יוצא טוב עם המרכיבים האחרים. ניסיתי עם לגבולין פדרו חימנז דיסטילרז אדישן 1986, שאני מרבה ללכלך עליו בכל הזדמנות. גירסה מאוד לא מאוזנת ולא מוצלחת, לטעמי, ולכן אני משתמשת בו לכל הניסויים המוזרים בויסקי. באמת שעדיף פה איזה בלנדד פשוט, גם ככה המרכיבים האחרים יבלעו כל ויסקי מעודן מדי.

יאיר אומר - אני מבצעת, אז הלכתי לבדוק את המרטיני במסה (Messa). פעם ראשונה שלי שם, המסעדה כבר היתה סגורה ובכל מקרה התכוונתי ללכת ישר אל הבר. האמת שהופתעתי, סיפרו לי שהכל לבן אבל הבר בקונספט שונה לגמרי. שחור, אור רך מאוד. יש בו משהו מאוד אינטימי, יותר מכל בר אחר שהייתי בו. אולי אלה הכסאות/כורסאות הנמוכים שעל הבר. המוסיקה די סותרת את האינטימיות, אבל היתה מאוד כיפית (נדמה לי שהיה איזה Bob Sinclar ודומיו). ישבתי שם כמה דקות, ואיכשהו הברמנים הצליחו להיות עסוקים במליון דברים אחרים ולא להביא לי אפילו תפריט. זה מפנה צלחות, זה מתעסק בקופה, זה בוהה לכיוון השני וכו'. בסוף איכשהו צדתי את תשומת לבו של דדי הברמן והצלחתי לאסוף לכיווני חצי מנה של גלנליווט 12 שנה. בכלל, מאז שגיליתי את פטנט החצי מנה בחצי מחיר (אך אויה, בחשבון הסתבר שזה קצת הרבה יותר מחצי מחיר), אני מזמינה כמה חצאים שונים ונהנית לגוון.

כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה הגלנליווט 12 שונה מה-15. הרבה יותר דבשי, נעדר את העשביות שמאפיינת את ה-15. הרבה פחות מוצלח בעיני, ועדיין טוב מאוד. הגלנליווט נגמר והגיע תורו של המרטיני. ביקשתי הכי יבש שיש. אם היה נדמה לי שבפעם הקודמת הוא היה מעולה, מסתבר שבפעם הקודמת הוא היה רק טוב. פה המרטיני באמת היה מעולה. כוס קרה מאוד, הרבה ג'ין (גיסר, הפעם זה היה גורדון), בקושי 3 טיפות וורמוט, קליפת ליים. קשה לי לקלוט איך שילוב כל כך מינימליסטי יכול להיות כל כך עשיר. בכל זאת, משהו באוירה לא כל כך עבד מבחינתי, ויצאתי משם די מהר. התכוונתי ללכת הביתה, בכל זאת אני אחרי יום שלם בכנס ועוד כמה שעות עבודה וכבר כמעט 1:00, אלא שאיפשהו ברחוב הארבעה שמעתי מוסיקה בוקעת מאיזה מקום והיה לי ברור שאני חייבת להכנס.

Stout, הארבעה 14

אחרי כמה שנים טובות עמוק בז'אנרים מוסיקליים שהשתיקה יפה להם ואיזה שנתיים של שקט והפסקה מוחלטת ממוסיקה, בזמן האחרון חזרתי לרוק. כזה של פעם, כשרוק היה שווה. לד זפלין, בלאק סאבאת', דיפ פרפל, אחר כך הוספתי גם גירל פאואר - סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט. כבר כמה פעמים בזמן האחרון שנורא התחשק לי לשחזר את ימי הזוהר של פעם וללכת לאיזה הופעת רוק טובה, אבל לא מצאתי כלום כי חלק מהענין זה להכיר את כל השירים ואני לא מכירה שום דבר מהלהקות האלה שיש היום. אז מה ששמעתי מבחוץ ברחוב הארבעה היה קאברים, אבל זה היה כל כך מוצלח שהיה לי ברור שאני חייבת להיכנס. יותם שכטר היה על הבמה של ה-Stout עם כמה חברים, והם נגנו איזה מיקס של ביטלס, רד הוט צ'ילי פפרז, פרנק סינטרה ונירוונה בעיבודים קטלניים – מצד אחד איטיים (שלא לומר סטלניים במקצת), מצד שני פאנקיים מאוד, ויותם שכטר ממש טוב במה שהוא עושה. נראה לי שהוא מנסה להישמע כמו שילוב בין מייק פאטון לאנתוני קידיס, והוא פחות או יותר מצליח לעשות את זה בלי להישמע טיפשי. היו גם קצת שירים מקוריים.

מייק פאטון אהובי הנצחי (כן, גם בתקופה עם ג'ון זורן), אנתוני קידיס והביטלס.

יש ב-Stout אוירה טובה, נוחה כזאת, הזכירה לי קצת פאבים שהייתי בהם בסקוטלנד. גם הופעות, גם אוירה נינוחה, צעירים, מבוגרים, גינס טובה. צעידה לילית הביתה בין השלוליות (איזה מזג אויר מוצלח היה היום ) סגרה לי טוב את הלילה, ועדיין לא ברור לי איך הצלחתי לשלב בפעם אחת בין מסה לסטאוט ולהנות משניהם.

נ.ב.
יאללה, איפה לשתות את המרטיני הבא? המלצות במטותא.

עוד נ.ב.
אם עוד לא ראיתם, גיסר קיצר לעצמו את החיים בכמה שנים (בכ-13 שנים, ליתר דיוק) ובילה לילה שלם באיתור כל כתבות האלכוהול האבודות שהוא פרסם בשנים האחרונות בוואלה והלכו לאיבוד ברשת אי שם בין מדור אוכל מפוספס, אזלת יד וסתם טפשות (לא שלו, של וואלה). כל מה שרציתם לדעת על אלכוהול, ובעברית.

כבר כמה זמן שאני מתכננת לקפוץ לאודאון ברח' הארבעה, אחרי חוויה מוצלחת במיוחד עם נגרוני מעולה (צירוף מעולה של ג'ין, ורמוט אדום וקמפרי, ונדמה לי שבאודאון משתמשים גם בפונט א מס ומיצוי של קליפת לימון) על הבר של אודאון הרצליה. אז עצרתי לכוסית קצרה בדרך חזרה מהעבודה. הבר שבקצה המסעדה היה די מיותם פרט לכמה אנשים שעברו מהשולחן לבר כדי לעשן סיגריה בסוף הארוחה, כי הרי ידוע שקיר בקבוקים וכסאות גבוהים מהווים מחסום פלאי שעוצר את העשן מלהתפשט בחלל.  איכשהו, בברים אני עוד מקבלת את העניין הזה (רק מתבאסת נורא מהריח שנדבק לבגדים ולשיער) אבל במסעדות זה ממש יכול לעצבן אותי, ולא משנה שישבתי על הבר של המסעדה. לשמחתי, האוורור התגבר על הסיגריות יחסית בקלות, ועם הפנים לשורות הבקבוקים המרשימות, אפשר היה לשכוח די בקלות את המסעדה שמאחורי.

באתי עם חשק לקוקטייל. דפדפתי קצת בחוברת הקוקטיילים שלהם והתייעצתי עם הברמנית הנחמדה להפליא, ששמחה להשחיז את כישורי הקוקטיילים שלה. אני אוהבת מר, מאוד לא אוהבת חמוץ, מעדיפה בסיס אלכוהולי חזק ומורגש, לא מתחשק לי משהו עם פירות וגם לא משהו עם שמנת/חלב. מסובך? האמת שלא ממש, רק דורש טיפה מחשבה. בהתחלה כיוונתי לאיזו גירסה של מנהטן עם וודפורד ריזרב (Woodford Reserve), אבל לצערי הברמנית הודתה שהיא לא יודעת להכין את הקוקטייל הזה. במקום זה היא הציעה לחזור על ההצלחה עם הנגרוני, ואח"כ כיוונה למקום אחר והציעה דריי מרטיני.

אף פעם לא שתיתי מרטיני. רק ג'ין וורמוט, לא היה זית, אולי היו כמה טיפות מקליפה של לימון אבל אני לא בטוחה. פשוט תענוג, למרות שאני יכולה לנחש שזית היה משדרג את זה עוד יותר, נשמע שזה מסתדר ממש טוב ביחד. בדרך כלל אני מכוונת לקוקטיילים שיש בהם יותר מרכיבים, כי אני אוהבת קוקטיילים שיש להם שכבות מורכבות של טעמים ולא רק טעם אחד שיוצא מהשילוב של הכל. אבל הנה, שני מרכיבים בסך הכל ובכל זאת נפלא. דריי מרטיני נכנס למקום גבוה ברשימת הפייבוריטים שלי.

נ.ב.
אם אתם מגלים בר שווה, ספרו לי גם. אני עדיין שוקדת על  הרחבת הרפרטואר.

עוד נ.ב
גיא גיסר חנך בלוג אלכוהול חדש, ברור שיהיה מענין. נראה לי שסוף סוף אפשר למנות את בלוגי האלכוהול בעברית על יותר מאצבעות יד אחת. ממש מעצמה.

עוד נ.ב. אחרון
התייחסות שלי לאתגר הוויסקי מלפני שבוע וחצי תגיע בקרוב, למרות שאת המכירה הפומבית עצמה החמצתי כי יצאתי מהעבודה רק אחרי חצות.  אם העבודה הזאת לא היתה מהנה בטח הייתי משתגעת מזמן.

"ל-4 בנים מזג הברמן" – כתבת וידאו (סחתיין על הפורמט החדש) של גיא גיסר בוואלה אלכוהול, על ארבעה קוקטיילים לפסח שמתאימים לארבעת הבנים מההגדה. הקלבדוס מרטיני נשמע טוב.

מדובר בפונץ' חצי קייצי. את המקור הכנתי בחורף, ואז, במקום דובדבנים והרבה אננס, היה מעט אננס והרבה פירות הדר כמו אשכולית אדומה, פומלית וכאלו. אבל אז צריך כמובן יותר סוכר. החלפה של הקברנה במרלו נותנת כמובן גירסה לייט. העיקרון הוא להשתמש ביין טוב. לא חייבים הטוב ביותר, אבל בהחלט לא לקחת משהו שלא הייתם מעלים על השולחן לשתייה. ולא לחסוך ביין אם אתם רוצים שאנשים יהיו, המממ… שמחים. הטעם של הפירות והמיצים מסתיר את טעם האלכוהול. מאוד מתאים לז'אנר הקערה השקופה (הכל בורדו יפה, וכל הפירות הבהירים נצבעים באדום בגלל ההשרייה ביין. האננס אדום, התפוזים אדומים. מאוד נחמד).

מיועד לחבורת אנשים שלא מתים על טעם של אלכוהול אבל רציתי שיהיו שמחים: מכינים כמעט יממה מראש.

2-3 בקבוקי קברנה סוביניון
1 ליטר סודה
1 ליטר מיץ תפוזים (בלי "פאלפ" וכאלה – מיץ רגיל)
1 ליטר מיץ אשכוליות
3-4 תפוזים
1 קופסה גדולה של אננס בפרוסות
1 קופסה גדולה של דובדבנים טריים
1 תפוח
1 לימון
מקלות קינמון
מסמרי ציפורן
סוכר
מים

מוזגים את מיץ התפוזים + האשכוליות לקערה גדולה. פורסים את התפוזים (הקלופים) לפרוסות דקות ומכניסים פנימה. פורסים את הלימון (לא קלוף) לפרוסות דקות ומכניסים פנימה. מכניסים פנימה את האננס + מיץ האננס מקופסת השימורים. פורסים את התפוח לפלחים דקים ומכניסים פנימה. מכניסים את הקינמון והציפורן. עוטפים בכמה שכבות ניילון נצמד ומכניסים למקרר ללילה.
כ-6 שעות לפני השתייה, מוסיפים בקבוק אחד של קברנה. מוסיפים גם את הדבדבנים (אחרי שמוציאים את החרצנים). מכסים שוב וחזירים למקרר.
כשעה לפני השתייה מוסיפים את שני בקבוקי הקברנה האחרים, ומתחילים להמתיק בעזרת כוסות מים שממיסים בהן סוכר. אני לא קוראת לזה מי סוכר, כי אני מכינה את זה בריכוז מאוד נמוך – כפית או שתיים סוכר לכל כוס. ומים פושרים, לא חמים. זה לא מזיק שהם פושרים כי התערובת היתה הרבה במקרר ולא יזיק לה קצת לחזור לטמפרטורת החדר.
ממש שנייה לפני ההגשה מוסיפים עוד 3/4 ליטר או ליטר סודה. זה עוזר לזה לעלות לראש. זה מתוק למדי, זה טעים, זה משמח.

פורסם במקור בפורום יין ואלכוהול בתפוז.