את גלנפארקלאס 12 כבר היללתי מספיק, ותמיד אני שולחת אנשים לנורמה ג'ין בבטחון מלא שיהיה שם בקבוק, ולאחרונה גיליתי שכבר אין. על המדף נמצאים רק גלנפארקלאס 10, 17 ו-105. ובכלל ניסו שם לגרום לי להאמין שהזיתי את ה-12 ומעולם לא היה כזה. מזל שיש לי ראיות. נתתי הזדמנות לגלנפארקלאס 10 והוא כל כך עצבן אותי שהייתי חייבת לבדוק שוב גם את ה-105 ואת ה-17, ובקיצור, לא הספקתי למצמץ ויצאה מזה השוואת גלנפארקלאס זועמת. למה זועמת? כי עד שמצאתי וויסקי שממש מרגש אותי, זה ממש מעצבן אותי כששאר הביטויים של המותג כל כך רחוקים ממנו. זה כמו שילד עם פוטנציאל עצום ולא ממומש מעורר הרבה יותר אמוציות מילד עם יכולות ממוצעות. אתם יכולים, גלנפארקלאס, אז למה קיבלתם 40 בבוחן בתנ"ך??
גלנפארקלס 12 קפץ, כזכור, לראש רשימת הפייבוריטים שלי בזכות איזון עדין ומיוחד בין פירותיות למליחות לא נפוצה – לא מליחות ימית כמו שאנחנו רגילים לפעמים למצוא בוויסקי, אלא משהו שמזכיר מלח שולחני. המליחות הזאת מציעה את עצמה מאוד בעדינות איפשהו במהלך הלגימה והופכת על הראש את כל הציפיות מהדרינק הזה.
גלנפארקלאס 10, שהציעו לי כתחליף, תקף אותי עם שילוב מוזר של מתיקות מדוללת, מליחות ימית וריח של Draff, העיסה הזאת שנשארת בסוף התסיסה וטובה בעיקר בתור אוכל לפרות (וגם מריחה ככה). אחרי הרבה זמן בכוס מתחיל לבצבץ קצת פלפל ירוק, אבל זה שולי מדי ומאוחר מדי.
בפה, המליחות תוקפנית מאוד ישר מהרגע הראשון וכמעט לא מרגישים כלום חוץ ממנה. מה זה כמעט, בקושי מרגישים שיש שם וויסקי מתחת. אין כמעט תנועה בוויסקי הזה חוץ ממעבר בין מליחות ים למלח השולחני ההוא שהיה כל כך מפתיע ומעודן ב-12 שנה, וכאן הוא משתלט באגרסיביות ואין בו טיפת עניין. בכלל, הלשון כמעט לא משתתפת כאן, הכל בחך העליון. הוויסקי הזה די קצר, אבל המועקה המלוחה בחך ממשיכה להציק הרבה זמן, וגם איזה יובש כמו טאנין של יין צעיר. זה לא בדיוק פיניש להתגאות בו. הוויסקי הזה כל כך עיצבן אותי בפער העצום בינו לבין ה-12 שכל כך אהבתי, שפשוט הייתי חייבת לקחת גם את ה-105 ולראות מה העניינים פה, שלא לומר מה פשר הבזיון.
את גלנפארקלאס 105 ניסיתי כבר פעם, אבל לא התעמקתי. רק סימנתי לעצמי שהוא לא מוצלח כמו ה-12. בטעימה מחודשת, אחרי ה-10 מדובר בשיפור. גלנפארקלאס 105 מבוקבק ב-60% אלכוהול, וכמובן שהדבר הראשון שמכה באף זה האלכוהול. יש שם משהו פירותי שלא זכור לי מה-12 ואין לו רמז ב-10, אבל כן נמצא בגלפארקלאס 15. מזכיר קצת את הסירופ של ליצ'י משומר. וכמובן, לצד המתיקות החדשה נמצאת גם המליחות הצפויה. ככל שהגלנפארקלאס הזה מבלה יותר בכוס והאלכוהול מתאדה קצת, המליחות יותר בולטת, ולאט לאט מופיעה גם איזו לימוניות מרומזת והפירותיות יותר בולטת. בסוף החלטתי להוסיף מים ולפתוח את הוויסקי הזה עד הסוף, מה שהציף פתאום גם קצת ציפורן ולימונית.
גלנפארקלאס 17 קצת ניחם אותי, אבל ממש קצת. לגלנפארקלאס 17 יש ריח כמעט לעיס. דבשי מאוד, מרוכז ואפילו צמיגי, מוזר ככל שזה יהיה להרגיש מרקם בריח. פה ושם מבצבץ איזה רמז למנטה ונעלם, ואחרי כמה זמן המתיקות הופכת למשהו שמזכיר בננות מקורמלות. לקראת הסוף שוב פגשתי ציפורן כמו ב-105.
בפה, ה-17 די יבש, והאלכוהול מאוד מורגש למרות ה-43% הסטנדרטיים. ישר אח"כ מקבלים את המליחות המשמחת הזאת שכל כך חיכיתי לה, שמתפשטת בכל חלל הפה. היא מאוזנת יחסית ולא תוקפנית, מחזיקה מעמד זמן בינוני אבל חסרה לגמרי את משחקי ההלוך ושוב העדינים של הגלנפארקלאס 12. אם זה היה וויסקי בן 12 זה היה נחמד מאוד ודי מספק, אבל אז אני שוב מתחילה להתעצבן: חמש שנים נוספות, מחיר כפול, והוויסקי בשורה התחתונה פחות מוצלח. זה פשוט לא מספיק טוב בשביל 17 שנה, ובטח לא ביחס למה שאני כבר יודעת שהמזקקה הזאת יכולה לעשות.
בשורה התחתונה, אכזבה. איך מזקקה עם כל כך הרבה פוטנציאל מצליחה להוציא שורה של מוצרים פשוט מעליבים? יש מעט וויסקי שמרגש אותי בשנים האחרונות, וגלנפארקלאס 12 נמצא במקום גבוה ברשימה. בפעם האחרונה שטעמתי אותו הוא עוד היה עם התווית הישנה, המכוערת (נדמה לי שהם הספיקו להחליף פעמיים תוויות מאז, בטווח זמן מאוד קצר. גם החדשות מכוערות). אני מקווה ששינוי התדמית לא גרר גם שינוי של המוצר, אחרת אני פשוט אפשוט על המזקקה עם לום, אלה ורצח בעיניים. או סתם אתבאס לאללה. ואולי במחשבה שנייה צריך היה לקרוא לפוסט הזה בכלל "מלחמתי הגדולה בגלנפארקלאס" ולא "מלחמת הגלנפארקלאס הגדולה". (:
אם מישהו מגיח לחו"ל ונתקל ב-Glenfarclas 12 במחיר הגיוני של עד 50$, אני אשמח לקבל (ולשלם כמובן) ולוודא שלפחות ה-12 נשאר נפלא כמו שהיה, ותבוא ברכת הבלוג על ראשכם חובב הוויסקי (וכמובן טונות של קארמה טובה וגם כוס גלנפארקלאס 12).