המרטיני השני שלי

יאיר אומר – אני מבצעת, אז הלכתי לבדוק את המרטיני במסה (Messa). פעם ראשונה שלי שם, המסעדה כבר היתה סגורה ובכל מקרה התכוונתי ללכת ישר אל הבר. האמת שהופתעתי, סיפרו לי שהכל לבן אבל הבר בקונספט שונה לגמרי. שחור, אור רך מאוד. יש בו משהו מאוד אינטימי, יותר מכל בר אחר שהייתי בו. אולי אלה הכסאות/כורסאות הנמוכים שעל הבר. המוסיקה די סותרת את האינטימיות, אבל היתה מאוד כיפית (נדמה לי שהיה איזה Bob Sinclar ודומיו). ישבתי שם כמה דקות, ואיכשהו הברמנים הצליחו להיות עסוקים במליון דברים אחרים ולא להביא לי אפילו תפריט. זה מפנה צלחות, זה מתעסק בקופה, זה בוהה לכיוון השני וכו'. בסוף איכשהו צדתי את תשומת לבו של דדי הברמן והצלחתי לאסוף לכיווני חצי מנה של גלנליווט 12 שנה. בכלל, מאז שגיליתי את פטנט החצי מנה בחצי מחיר (אך אויה, בחשבון הסתבר שזה קצת הרבה יותר מחצי מחיר), אני מזמינה כמה חצאים שונים ונהנית לגוון.

כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה הגלנליווט 12 שונה מה-15. הרבה יותר דבשי, נעדר את העשביות שמאפיינת את ה-15. הרבה פחות מוצלח בעיני, ועדיין טוב מאוד. הגלנליווט נגמר והגיע תורו של המרטיני. ביקשתי הכי יבש שיש. אם היה נדמה לי שבפעם הקודמת הוא היה מעולה, מסתבר שבפעם הקודמת הוא היה רק טוב. פה המרטיני באמת היה מעולה. כוס קרה מאוד, הרבה ג'ין (גיסר, הפעם זה היה גורדון), בקושי 3 טיפות וורמוט, קליפת ליים. קשה לי לקלוט איך שילוב כל כך מינימליסטי יכול להיות כל כך עשיר. בכל זאת, משהו באוירה לא כל כך עבד מבחינתי, ויצאתי משם די מהר. התכוונתי ללכת הביתה, בכל זאת אני אחרי יום שלם בכנס ועוד כמה שעות עבודה וכבר כמעט 1:00, אלא שאיפשהו ברחוב הארבעה שמעתי מוסיקה בוקעת מאיזה מקום והיה לי ברור שאני חייבת להכנס.

Stout, הארבעה 14

אחרי כמה שנים טובות עמוק בז'אנרים מוסיקליים שהשתיקה יפה להם ואיזה שנתיים של שקט והפסקה מוחלטת ממוסיקה, בזמן האחרון חזרתי לרוק. כזה של פעם, כשרוק היה שווה. לד זפלין, בלאק סאבאת', דיפ פרפל, אחר כך הוספתי גם גירל פאואר – סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט. כבר כמה פעמים בזמן האחרון שנורא התחשק לי לשחזר את ימי הזוהר של פעם וללכת לאיזה הופעת רוק טובה, אבל לא מצאתי כלום כי חלק מהענין זה להכיר את כל השירים ואני לא מכירה שום דבר מהלהקות האלה שיש היום. אז מה ששמעתי מבחוץ ברחוב הארבעה היה קאברים, אבל זה היה כל כך מוצלח שהיה לי ברור שאני חייבת להיכנס. יותם שכטר היה על הבמה של ה-Stout עם כמה חברים, והם נגנו איזה מיקס של ביטלס, רד הוט צ'ילי פפרז, פרנק סינטרה ונירוונה בעיבודים קטלניים – מצד אחד איטיים (שלא לומר סטלניים במקצת), מצד שני פאנקיים מאוד, ויותם שכטר ממש טוב במה שהוא עושה. נראה לי שהוא מנסה להישמע כמו שילוב בין מייק פאטון לאנתוני קידיס, והוא פחות או יותר מצליח לעשות את זה בלי להישמע טיפשי. היו גם קצת שירים מקוריים.

מייק פאטון אהובי הנצחי (כן, גם בתקופה עם ג'ון זורן), אנתוני קידיס והביטלס.

יש ב-Stout אוירה טובה, נוחה כזאת, הזכירה לי קצת פאבים שהייתי בהם בסקוטלנד. גם הופעות, גם אוירה נינוחה, צעירים, מבוגרים, גינס טובה. צעידה לילית הביתה בין השלוליות (איזה מזג אויר מוצלח היה היום ) סגרה לי טוב את הלילה, ועדיין לא ברור לי איך הצלחתי לשלב בפעם אחת בין מסה לסטאוט ולהנות משניהם.

נ.ב.
יאללה, איפה לשתות את המרטיני הבא? המלצות במטותא.

עוד נ.ב.
אם עוד לא ראיתם, גיסר קיצר לעצמו את החיים בכמה שנים (בכ-13 שנים, ליתר דיוק) ובילה לילה שלם באיתור כל כתבות האלכוהול האבודות שהוא פרסם בשנים האחרונות בוואלה והלכו לאיבוד ברשת אי שם בין מדור אוכל מפוספס, אזלת יד וסתם טפשות (לא שלו, של וואלה). כל מה שרציתם לדעת על אלכוהול, ובעברית.