מזמן לא הייתי בנורמה ג'ין. אוסף של חויות לא מוצלחות הרחיק אותי משם, קשה לשים את האצבע בדיוק על הסיבה. משהו בשירות נראה לי, בעיקר על הבר. יש שם איזו הרגשה שהבר הוא רק לחברים, ומי שלא חבר לא ממש מקבל שירות. אבל יש לי כמה חברים שאוהבים את המקום, אז מדי פעם אני מנסה שוב. הפעם הגעתי אחרי יום ארוך במיוחד, נחושה לגמרי לפרק איזה חתיכת פרה ולהרחיב את השכלת הגלנפארקלאס שלי, אחרי ההצלחה של הפעם שעברה. הפעם החלטתי לא להתקרב אל הבר ולנהל את העניינים מהשולחן שלי, וזה הוכתר בהצלחה. הצלחה קצת מפוקפקת אם החויה המתקנת בבר היא להתרחק מהבר, אבל אם זה מה שצריך כדי להחזיר הנורמה ג'ין לרשימה שלי, נו טוב.
זה לא שהיו לי הרבה אפשרויות, יש בנורמה ג'ין בסך הכל 2 גלנפארקלאס: ה-12 שאני אוהבת, וה-17 שעוד לא טעמתי. קל. היה לי ברור שעם ה-17 אני הולכת לקבל חויה הרבה יותר מעודנת מהגלפארקלאס 12 עם גוש המלח הבוטה שפשוט יושב באמצע הויסקי.
ב-Glenfarclas 17 יש המון פלפל שחור. גם באף, גם בפה. באף שמתי לב גם למשהו דומה לחלת דבש, שילוב של מתיקות עם שעווה, וגם איזה רמז לשומר. ה-17 הוא ויסקי די יבש, והמליחות שחיכיתי לה מגיחה קצת באיחור ועושה תרגיל מענין בפה: קודם מלוח בצד האחורי של הפה וזה מתקדם לאט לאט קדימה. למרות התרגיל המענין, המליחות פה די עדינה, לא דומה למה שהולך בגלנפארקלאס 12.
בפיניש יש משהו מוזר. מצד אחד הוא לא ארוך במיוחד, אפילו אפשר להגיד שהוא נמוג די מהר. מצד שני, הרבה אחרי שחשבתי שהוא נגמר פתאום שמתי לב לאיזו מליחות עדינה שממשיכה להסתובב בפה עוד המון זמן, אבל כמעט שאי אפשר לקרוא לזה פיניש. בכלל, הויסקי הזה כל כך מעודן שצריך חך לגמרי נקי בשבילו, כל ביס ממשהו אחר יסתיר חצי מהדקויות. אחרי יותר מחצי שעה בכוס רואים יותר דמיון לגלנפארקלאס 12 – מלוח מאוד (אבל כבר די מת, אחרי כל כך הרבה זמן בכוס).
יש איזו הנחה מקובלת, והיא הושמעה גם מסביב לשולחן בנורמה ג'ין, שויסקי זקן יותר הוא בהכרח יותר טוב. ההנחה הזו תמיד נשמעה לי מוזרה. הרי אם אפשר להניח איזו הנחה כוללת לגבי ויסקי "זקן" יותר היא שויסקי זקן הוא בדרך כלל יותר מעודן. אבל מי אמר שיותר מעודן זה יותר טוב? לפעמים אין לי סבלנות למעודן. נכון שאני נעצרת רגע לשים לב לטעמים ולריחות גם כשסתם בא לי דרינק, אבל לחשוב שכל פעם שאני שותה ויסקי אני אצטרך לשמור על חך נקי, להבחין ברמזים לטעמים ולהנות רק מדקויות? נשמע לי מדכא. לפעמים כל מה שבא לי זה ויסקי עם טוויסט שישעשע אותי וטעם שייתן לי מכה, וגלנפארקלאס 12 עושה בדיוק את זה. אני נשארת עם ה-12.
41 תגובות עד כה ↓
1 אורי // 10 אפריל, 2008 בשעה 10:31
את מוזמנת לטעום אצלי את ה-15 ולמלא את התמונה עוד קצת.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 10th, 2008 10:56:
ואיך ה-15? ספר קצת. (:
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 10th, 2008 12:42:
A lovely dram.
עלה מהר מאוד לעשירייה הפותחת שלי.
אבל השילוב של לא-שותה-לבד ומחלה מתמשכת ומדבקת שגם השפיעה על תפקודי כבד (הו, האירוניה…!) אומר שלא נגעתי בו (או בבקבוקים האחרים) כבר תקופה ארוכה.
ואכן, כעת הגיע הזמן. תודה על התזכורת.
[Reply]
מאת גיא בתאריך אפריל 13th, 2008 23:00:
צבע: בהיר מאוד. ריח: תפוחים וקינמון, בעיקר. מעט לימון לא משתלט. הרבה פירות הדר (אשכוליות, למשל). טעם: הטעם ארוך ושונה מאוד מהריח. המון עץ ופלפל לבן. אולי גם קצת צימוקים (קיבל אצלי ציון 7.5).
[Reply]
2 יוחאי // 10 אפריל, 2008 בשעה 11:47
הנורמה ג'ין זכה להצלחה כבירה בתקופה האחרונה, מה שקצת גרם להם להרים את האף. מבחינתי המקום היה בשיאו בחורף 2004-2005 כשגיליתי אותו.
ולמרות הרמת האף, המקום מציע אוכל משובח, מגוון רחב של בירות ומגוון ענק של ויסקי. אני לא חושב שבהרבה מקומות אפשר לטעום Glenfarclas…
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 10th, 2008 12:40:
כן, באמת יש שם הרבה ויסקי ו-Glenfarclas לא מוצאים בהרבה מקומות, אבל אם בסופו של דבר הם מבאסים אותי, לא עוזר לי שיש שם הרבה ויסקי… למרות החויה המתקנת, אני עדיין אעדיף מקומות אחרים.
תגיד, מה יהיה? מה עם איזה בירה?
[Reply]
3 עירא // 11 אפריל, 2008 בשעה 0:10
יש לי המון דוגמאות שיותר ישן הוא לא בהכרח יותר טוב. גם ביין וגם בויסקי
[Reply]
מאת גיא בתאריך אפריל 13th, 2008 23:02:
בהחלט נכון. אם רק להתחיל עם מה שעומד לי בראש – ארדבג, למשל. גרסת ה-9 שנים היתה טובה יותר מה-10 שנים וטובה בהרבה מזו של ה-17. בעניין הזה היתה הסכמה כמעט גורפת אצלינו.
[Reply]
מאת יובלגו בתאריך נובמבר 30th, 2008 19:05:
אני מסכים עם הדעה שאומרת שישן יותר לא בהכרח מוצלח יותר אבל לגבי הארדבג 17 אני חייב לציין שהעדפתי אותו ללא על ה10 בבירור.
פעמים אחרות, הוויסקי הוותיק יותר נמכר במחיר גבוה מאוד בהשוואה לצעיר וההבדל הוא כל כך זניח שההפרש במחיר לא מצדיק. המקאלן 18 OAK נופל בקטגוריה הזו לדעתי.
[Reply]
4 אור // 11 אפריל, 2008 בשעה 1:30
דוקא ה-17 זכור לי לטובה לא רק כאחד הגנפלקלסים היותר טובים אלא כאחד הוויסקי היותר טובים ששתיתי.
שתיתי את ה-12, 17, 21 וה-105 כולם באותו ערב עם המשווק ושגריר המותג העולמי ובסופו של ערב כשרציתי לשבת לאכול משהו בחרתי לשתות את ה-17.
בכלליות רבה, אני חושב ש-15 עד 18 זה טווח הגילאים המושלם מבחינתי למאלט.
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 11th, 2008 1:36:
אור, הזהר מהכללות. אצל חלק מהמזקקות הזקן טוב יותר ואצל חלק הצעיר. כמה הפתעות יוצאות דופן שהיו לי היו ארדבג של 9 שנים (ח"ח), בן-רומאך מהחבית (סביבות 5.5 שנים בלבד) ואצל מאלטים אחרים השנים דווקא הועילו בהחלט. הטכנולוגיות משתנות לאט לאט (או מהר יותר במזקקה דנדשה כמו בן-רומאך) ויהיו כל מיני הפתעות שתתקל בהן.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 11th, 2008 18:28:
עירא, למה אתה מתכוון ב"הטכנולוגיות משתנות"? מה ההשפעה של הטכנולוגיה על הטעם של ויסקי צעיר? הרי היישון בחביות לא משתנה.
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 11th, 2008 21:41:
יש לך יותר נתונים והבנה כימית של התהליך. משתנה אורך הזיקוק בהתאם לאופי שמחפשים, בחירה יותר מדעית של סוג העץ של החביות, בקרת טמפרטורות יותר מדויקת ואני מניח שעוד פרמטרים שאני לא אדע עליהם לעולם.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 12th, 2008 12:11:
כן, לא חשבתי על זה ככה, אני מניחה שגם אפשר לחזות יותר טוב ע"י מדידת כל מיני פרמטרים איפה כדאי ליישן (איזור כללי, מקום ב-warehouse וכו'). למרות שלמיטב הבנתי, דוקא אורך הזיקוק לא יכול להשתנות.
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 12th, 2008 12:31:
אורך הזיקוק בהחלט משתנה. פשוט מחממים יותר מהר או יותר לאט. בלגאבולין היו מאוד גאים לספר לנו שהם מאדים דוד ב10 שעות, לאט מאוד (כמעט הכי איטי בסקוטלנד לטענתם) לעומת דוד בגודל דומה אצל ארדבג שמזוקק בערך בחצי הזמן.
למי שממש מעונין בכל המידות והמשקלות, יש ספר מאוד טכני שנתקלתי בו בטיול, שמפרט את גדלי הדודים של כל המזקקות, כמה ממלאים אותם, מה סגנון הבניה שלהם (הצורה משפיעה על הטעם במידה מסוימת), אורך הזיקוק, סוג וספקי החביות בשנים שונות, סוג השעורה ועוד הרבה פראמטרים. שעמום טוטאלי
אף מילה שם של טעם אגב, אבל מושלם אם אתה רוצה לפתוח מזקקה (כמו שכמה פסיכופאתים עושים אגב, יש טרנד אמריקני של מיקרו-מזקקות שבא בעקבות גל המיקרו-מבשלות שמציף את ארה"ב כבר 15 שנה).
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 13th, 2008 15:22:
עירא, האם אתה מתכוון במקרה לספר המופת עליו אני חולמת בלילות כבר כמה שנים העונה לשם האטרקטיבי: Whisky: Technology, Production and Marketing (http://www.amazon.com/gp/reader/0126692025/ref=sib_dp_pt#reader-link ) המונה 400 עמודים ושוקל כמו פרה קטנה?
מתה להניח את הידיים על הספר הזה…
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 13th, 2008 15:34:
לא. ההוא היה ספר עוד יותר עבה שנראה כמו הודפס בהוצאה עצמית בסטנסיל ב150 עותקים רק למי שממש ממש מעונין לדעת את כל ערימות הסטטיסטיקות (זה כל מה שיש שם! פשוט סיכום סטטיסטי של נפחים, משקלות, זני אלון ושעורה, חום, אנרגיה, צורות דוודים זה הציורים היחידים שיש בספר, וכל הפירוט הזה לגבי כל מזקקה שקיימת היום או פעלה ב80-100 השנה האחרונות והסופרת הצליחה לברר עליה את הפרטים). לא חושב שהוא נמכר בחנויות מחוץ לגורדון מקפייל ודומותיה. אם אגשים את החלום הקטן שלי לעשות שוב קפיצה לסקוטלנד בחודש מאי הבא אני אקנה לך עותק אם בא לך.
היא יכול להיות מלווה מצוין לספר שאת לינקקת (שנראה שמלמד טכניקות). עם שני הספרים יד ביד (ומשקיע מליונר) אני מאמין שאפשר להקים מזקקה בטעם והאופי המדויקים שאת רוצה
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 13th, 2008 16:19:
ארדבג אכן עשו דברים נפלאים עם וויסקי צעיר בשנים האחרונות בגלל הסיטואציה העסקית היוצאת דופן שלהם.
האוגאדאל הוא דוגמה לטיפוס מעניין נוסף – מה קורה כשמערבבים וויסקי מאוד צעיר עם וויסקי מאוד זקן.
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 13th, 2008 18:02:
חוששני שערבבת. אוגידייל איננו ואטינג, הוא נאגלה מעניינת ומיוחדת. הואטינג המדובר נקרא "סרנדיפיטי" והוא עירוב של 20% סינגל ממזקקה אחרת, ברח לי כרגע מי.
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 13th, 2008 19:11:
ואטינג? חלילה, ידידי.
האוגאדאל הוא ערבוב בחוזק חבית של ארדבג צעיר (חביות בורבון) עם ארדבג עתיק (חביות שרי). האקספרשן (מבע? הבעה? יש כבר טרמינולוגיה מוסכמת בעברית) המרתק הזה הוא תוצאה של הפער הכרונולוגי במחסני המזקקה.
סרנדיפיטי הוא ואטינג של ארדבג והמזקקה האחות גלן מוריי – איפה שרכשתי את האוגאדאל שלי, אגב.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 11th, 2008 18:48:
אור, הלכתי לחפש את הפוסט שלך על טעימת הגלנפארקלאס ( http://reches.wordpress.com/2007/07/24/glefarcls/ ), והאמת היא שאני לא כל כך יודעת איך להתייחס לנצחון ה-17 אצלך, כי רשמי הטעימה שלנו היו כל כך שונים. מבחינתי, כל הכיף בויסקי הזה והדבר הכי דומיננטי בו הוא המליחות, שבעצם בכלל לא הזכרת. כנראה שלכל אחד יש חך אחר לגמרי (וגם הכוסות בטח משנות וכל מה שמסביב). מה שכן, עשית לי חשק לא נורמלי לטעום את החוזק חבית. (:
[Reply]
5 נועם // 11 אפריל, 2008 בשעה 18:06
אני הגעתי למסקנה, שפשוט יש מזקקות שאחרי כמות שנים מסויימת – כבר לא משתנה למאלט שלהן הטעם.
אני גם מנסה להעשיר את רשימת המאלטים שלי כמה שאפשר, אבל עד עכשיו המותג שהכי מתפתח עם השנים כמו שצריך לדעתי הוא מקאלן.
כמובן שיש את ארדבג 17 לעומת 10, שגם התפתח יפה, ואת לגוולין 1987 שאני חייב לטעום כי…. ככה
אבל אני מניח שאני אמצא עוד כמה עם הזמן והתפתחות החיך. אגב – מקום נחמד לסינגלים הוא הDuke בחיפה – וגם באייריש האוס (גם חיפה) יש קיר גדול עם תצוגה יפה.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 11th, 2008 19:01:
חתיכת מסקנה דרמטית. (:
אני מניחה שאכן יש כאלה שמתיישנים הרבה יותר טוב מאחרים, לא בטוחה אם זה קשור למזקקה או לויסקי הספציפי שמהמרים עליו ומנסים ליישן אותו יותר זמן.
לגבי לגבולין 1987, לא טעמתי אותו אבל יש לי נסיון קצת מפוקפק עם הדיסטילרז אדישנס – חלקם מפילים מהרגליים וחלקם פשוט אכזבה טוטאלית. לגביהם אני אף פעם לא מטפחת ציפיות, מקסימום מופתעת מאוד לטובה (וזה קרה לי רק עם ה-1979).
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 13th, 2008 10:18:
הלגבולין דיסטילרז אדישן פנטסטי. נכון לעכשיו בראש רשימת התענוגות שלי.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 13th, 2008 15:05:
אבל איזה שנה?
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 13th, 2008 15:13:
אכן, עד היום טעמתי לגבולין דיסטילרז משנים טובות ומשנים איומות, אבל הם מעולם לא השתוו ל12CS או ה16 ה"רגילים" המעולים. אני מקווה שלמרות זאת יצא לי לטעום מה21 שנה המיוחד שיצא בשנה שעברה.
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 13th, 2008 16:14:
1987.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 14th, 2008 12:21:
לא טעמתי את ה-1987, אבל ה-1986 הוא כנראה הויסקי הכי מאכזב שטעמתי אי פעם.
[Reply]
מאת אורי בתאריך אפריל 14th, 2008 12:54:
חתיכת גזר דין דרמטי.
צר לי לשמוע, ורשמתי לפני באותיות גדולות. אני מאוד אוהב את ה-87' – הפדרו חימנז קולע לטעמי.
מעניין אם מדובר פה בעניין של טעם (סולם ההעדפות שלי בוויסקיי איילה קצת משונה – לא סובל לפרויג, לדוגמה) או שבאמת הוינטאג' הוא עולם ומלואו.
[Reply]
מאת גיא בתאריך אפריל 18th, 2008 23:12:
ספציפית ה-87 הוא מעולה. בזה אני מסכים איתך. גם ה-88 מצויין. לצערי, Islay צודקת בכמעט כל שאר המקרים. לרוב, הדיסטילרז אדישם של לגאוולין, פשוט לא מגיע לרמות של ה-16 שנה או של ה-12CS.
[Reply]
מאת נועם בתאריך אפריל 14th, 2008 9:53:
לדוגמא, הגלנמורנג'י לימיטד וה-טרדישינל לטעמי, לא מפותחים מספיק לעומת קודמיהם בסידרה הנפוצה יותר.
אגב- את מכירה מקום עם הלגבולינים המדוברים?
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 14th, 2008 10:25:
אינני מכיר את הלימיטד המדובר, אבל הטראדישיונל בעל טעם מאוד עשיר ומעניין. 15 שנה בחוזק חבית ללא סינון ושום תהליך בין החבית לבקבוק, יש לו המון קאראקטר בניגוד ל10 שנים הרגיל או "מחסן 13" (אל תשווה אותו לפינישים הכל-כך פופולאריים שלהם, אלו חיות מאוד שונות)
[Reply]
מאת נועם בתאריך אפריל 17th, 2008 0:28:
לא משווה – אלא רק מציין כי לדעתי, התפתחות הנוזל בחביות עם השנים, יחסית למאלטים אחרים – לא מתפתח הרבה.
כלומר לטעמי, כשמדובר בגלנמורנג'י למשל, משלמים הרבה מאוד כסף על שיפורים קטנים יחסית.
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 14th, 2008 12:24:
לא, לא זוכרת שראיתי את הדיסטילרס אדישנס של לגבולין באיזשהו בר. אולי בנורמה ג'ין יש, אני אעיף מבט אם אני אזדמן לשם שוב.
[Reply]
מאת נועם בתאריך אפריל 17th, 2008 0:29:
סבבה. תודה רבה
[Reply]
מאת עירא בתאריך אפריל 11th, 2008 21:43:
איך לא ישתנה הטעם, אם החביות מתנדפות כל הזמן והטעמים הופכים מרוכזים יותר? אפשר להגיד לא משתפר אבל קשה לי להסכים עם "לא משתנה"…
[Reply]
6 yofit // 11 אפריל, 2008 בשעה 20:36
off topic
islay
מזל טוב
יופי של בלוג ותתחדשי
וברור שננדוד איתך. ולא מכוח האינרציה..
[Reply]
מאת Islay בתאריך אפריל 12th, 2008 12:12:
תודה רבה יקירתי.
[Reply]
7 Islay // 14 אפריל, 2008 בשעה 15:28
אה, טוב שהזכרת את הדאנסינג קאמל, שכחתי מזה לגמרי. שנה שעברה היה משעשע אבל קצת הזוי. מענין אם גם השנה יהיה מרטיני מרור.
[Reply]
8 מקס // 13 יולי, 2008 בשעה 0:28
לבלוג עיצוב מהמם !!
[Reply]
9 יום חלום « The Sorter // 28 אוקטובר, 2009 בשעה 11:24
[…] לבד גלנפרקלאס 105. על הגלנפרקלאס שמעתי בהתלהבות אצל Isle. בתפריט יש שלושה, 10, 17 ו-105. התמחור המוזר (10 ו-105 עולים […]
השארת תגובה