גלנפרקלס – טעימה מחודשת

שנים, שנים שאני רוצה לערוך טעימה רצינית של גלנפרקלס. מאז הטעימות המאולתרות שערכתי בנורמה ג'ין לפני כמה שנים ושלל האמוציות שהתעוררו שם ("אתם יכולים, גלנפארקלאס, אז למה קיבלתם 40 בבוחן בתנ"ך??" כן, הדימויים שלי הלכו למקומות מעניינים לפני שלוש שנים). המון השתנה בעולם הוויסקי הישראלי בשנים האלה. היבוא שהולך ומתרחב, המחירים שירדו בעקבות הרפורמה האחרונה, כמות האנשים שמדברים וכותבים וויסקי באופן מקצועי ומעמיק, הפופולריות של סינגל מאלט כתחביב. והמזקקות המקומיות, הו כן. עולם אחר.

אז שקד (דרך היין) התחילו לייבא Glenfarclas באופן סדיר, ואני הזדמנתי לטעימה עם רוברט רנסום, מנהל השיווק של המזקקה. הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני לא אצעק עליו על הציונים הנמוכים בתנ"ך, ויצאתי לדרך. רק קחו בחשבון שבאתי עם ציפיות גבוהות וגעגועים עזים למליחות. ובכלל, כל הפוסט הזה יצא מלח-סוכר-מלח-סוכר, אבל למה להקדים את המאוחר.

ונתחיל מהמסקנות:

בשורה התחתונה, גלנפרקלס הוא תוספת נהדרת ולא טריוויאלית למגוון הוויסקי הזמין בחנויות בארץ. בין כל הגלנפרקלסים, היה לי קשה להחליט אם גלנפרקלס הוא וויסקי מורכב או שטוח. מצד אחד, ריבוי נימות וטעמים זה לא העניין כאן. ברוב הגלנפרקלסים יש בעיקר טעם אחד דומיננטי. מצד שאני, אם מקשיבים לו בסבלנות, בסיומת הארוכה תמיד מתחבאות שכבות עדינות עדינות. המליחות מוסיפה מורכבות כי היא מתבטאת אחרת בכל אזור של הפה – בחך העליון, בקדמת או באחורי הלשון, וגם כי מליחות (וגם מרירות, אבל זה כבר נושא נפרד), לטעמי, היא תמיד יותר מורכבת מטעמים אחרים. השאלה עדיין פתוחה, ואולי במקרה הזה אפשר פשוט לא להכריע.

גלנפרקלס 12 עדיין הפייבוריט שלי. הביטוי המוצלח ביותר של המליחות המיוחדת של גלנפרקלס, עם איזון טוב אבל גם מידת נשכנות רצויה. במחיר של 295 ש"ח (ובחלק מהחנויות גם פחות), הוא קנייה מצוינת לדרינק שוטף, ומשהו שונה לגמרי מכל וויסקי אחר שיש לכם על המדף.

גלנפרקלס 15 הוא הוויסקי האולטימטיבי לחובבי וויסקי שמחפשים משהו ידידותי ומורכב, אבל אין להם באמת סבלנות לטעימות מסובכות. הוא מיוחד ושונה מהסטנדרטי, בחלט לא בסיסי אבל לא מחייב התעמקות יתרה.

גלנפרקלס 105 הוא דרינק כיפי, מתובל וקצת אגרסיבי. מבחינת המורכבות הוא ברמה דומה ל-10 שנים, ולכן התמחור שלו (400 ש"ח, כמו ה-15 שנה) גבוה לטעמי.

אה, וגלנפרקלס 25 הוא לגמרי נפלא בקוקטייל עם מלפפון ירוק. (:

ולרשמי הטעימה:

גלנפרקלס 8 – באף, מתיקות כבדה ואגרסיבית. אחרי קצת מים מבצבצת שם איזו עשביות. בפה המתיקות קצת יותר מעודנת. גלנפרקלס בהחלט לא שטוח, יש שם שכבות, אבל שכבות של מתיקות תמיד פחות מעניינות בעיני ואני לא מתעכבת לפרק אותן למרכיביהן. יש שם בבסיס הוויסקי הזה טעם שמזכיר קרמל חרוך, וזה גם מה שנשאר בפה בסיומת הארוכה. דרינק פשוט, צעיר ואגרסיבי (יחסית לאחים הגדולים שלו).

גלנפרקלס 10 – באף, המתיקות הרבה יותר עדינה והעשביות יותר משמעותית מקודם. אחרי כמה דקות הקרמליות החרוכה המוכרת מופיעה בעדינות רבה. ובפה? או, סוף סוף פוגשים נימות של המליחות האהובה של גלנפרקלס. וקצת פלפל ירוק. המתיקות מופיעה רק לקראת סוף הפיניש הארוך אבל קצת חסר העומק, מין מתיקות מהולה, כאילו מזגתי יותר מדי מים (which I didn't).

גלנפרקלס 12 – כמו כל אהוב נוסטלגי, שונה מהציפיות שלי וממה שזכרתי. לא כמו כל אהוב נוסטלגי, הוא עדיין נהדר. שילוב מעודן באף של מתיקות דקה מה-8 ועשביות ופלפל הירוק מה-10. אחרי שהוספתי מים, המתיקות התעדנה עוד יותר וכמעט נעלמה, ועלו טימין ורוזמרין. בפה, המלח האהוב חיכה לי. טיפת מתיקות ברקע מרככת את כל המלח הזה ועושה אותו מאוד ידידותי, למרות המליחות הדומיננטית. אושר קטן. הפיניש קצת מטעה מבחינת עומק – מצד אחד ארוך מאוד, מצד שני רך מאוד ואין בו יותר מדי התפתחויות. וויסקי נהדר, לא כבד אבל מורכב מספיק, ואחד הנציגים הבודדים של ז'אנר המליחות הלא-ימית. סוג של must have למי שמיצה קצת את הז'אנרים הסטנדרטים ורוצה וויסקי קצת אחר, מהזן הנשכני אבל לא אגרסיבי.

גלנפרקלס 15 – באף, שוב המתיקות מקבלת יותר מקום מאשר ב-10 וב-12, למרות שהמליחות הימית עדיין כאן. השרי הרבה יותר מורגש, עד כדי שהוויסקי הזה מזכיר טיפה קוניאק ויין, כאילו הוא מורכב משעורה וענבים. בפה, המליחות משמעותית אבל מסוג קצת שונה. כמו ההבדל בין מלח שולחני דק למלח אטלנטי (אבל למרות האטלנטי, שונה מהמליחות הימית שמוצאים בוויסקי איים. ג'יז, אני חושבת שאני אעבור לטעימות מלח). גם בפה, כמו באף, הוויסקי הזה מרגיש מאוד "ייני". הפיניש לא ארוך כמו בצעירים יותר, אבל עגול מאוד. האשליה הזאת של שעורה/ענבים יחד עם המליחות והעידון העגול הכללי, יוצרת וויסקי שאני מגדירה אותו כמתנה האולטימטיבית. הוא מורכב אבל לא מדי, הוא ידידותי אבל לא מתחנף, והוא יקסום למי שמחפש משהו מיוחד ושונה מהסטנדרטי אבל מבלי להתעמק יותר מדי.

גלנפרקלס 21 – באף, מתיקות עדינה ביותר. לטעמי האישי והמלוח, אם כבר מתוק בגלנפרקלס, אז כמו כאן ב-21. נימה ותו לא. בפה, חלק ועגול, ה"ייניות" המתקתקה שוב מאוד בולטת (שרי שרי ועוד שרי), ונשאר רק רמז עדין למליחות הגלנפרקלסית שיושבת מתחת. גלנפרקלס 21 הוא וויסקי לחובבי קוניאק, חוץ מהעוקץ שברמז המליחות – בשבילי זה מציל אותו, בשביל חובבי קוניאק הוא יהיה עוקץ חוצפני במיוחד.

גלנפרקלס 105 – יאיר גת אומר שזה מזכיר שוקולית, ומכיוון שהוא צודק, אני לא אוסיף. בעיני זה די חינני אחרי ה-21 – לפחות זה לא ממש מתוק. גם פה המלח מציץ בקושי מלמטה, אבל אני דווקא מחבבת אותו. אחרי כמה זמן מבצבצים גם ציפורן ושאר תבלינים מחממים. ה-105 הוא גלנפרקלס גס, אגרסיבי ומתובל. היחיד שנוח לי לקרוא לו "דרינק", כלומר משקה כיפי ולא מחייב (למרות שכבודו הגלנפרקלסי במקומו מונח).

גלנפרקלס 25 – באף, עץ ושרי, מתיקות בינונית ורמז של עשן. מאוד מעודן. בפה, מלא עץ. מתיקות עדינה, חמיצות עדינה, מליחות עדינה. איזון מופלא. זה מסוג הוויסקים שכל מאסטר דיסטילר היה גאה בו  על תקן גולת הכותרת של המזקקה. בשבילי הוא קצת פרווה ולא מאוד מעניין, למרות שאני יכולה להעריך את האיזון. הממ. להעריך וזה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב שהוא הולך ממש טוב עם מלפפון ירוק, וזה עשה לי חשק לזרוק קצת פנימה ולנער את העניינים. Well, I did. פתאום זה יצירת מופת. כן, עשיתי קוקטייל מגלנפרקלס 25 ומלפפונים ירוקים. אל תגלו לרוברט.

גלנפרקלס 40 – אה-הא! פה המלפפון הירוק כבר בפנים. באף, גם מתיקות מאוד מעודנת, קקאו, ושוב השוקולית של יאיר חוזרת לככב. בפה, מתיקות יתרה, ועוד מהמלפפון. ה-40 שנה פחות מורכב ממה שציפיתי, או יותר נכון, מורכב באותה מידה כמו הצעירים יותר (ואולי זו מחמאה נהדרת לצעירים יותר). זה היה וויסקי נהדר אם הוא היה בן 21. במחיר של בן 40, ובכן, לא בטוחה. ובמפתיע, הפיניש שלו כמעט הקצר ביותר מכולם.

ניו ספיריט ישר מהדוד, ללא יישון – אני מחבבת במיוחד ניו ספיריטס. גם בגלל הנוסטלגיה לריחות מזקקה, גם בגלל הקרבה לחומרי הגלם, ובד"כ רמות האלכוהול הגבוהות לא מפריעות לי. כאן, האף רענן ונהדר. מרגישים מיד את השעורה (שאגב, כרסמנו ככה סתם בתחילת המפגש). יאיר מצא שם ריח ורוד של מסטיק בזוקה של פעם. בשביל מה בכלל צריך חבית, בחיי. ובפה? אה, בשביל זה צריך חבית. כל מה שש ב-8, 10 ו-12, מתיקות קלה, מלח, פלפל ירוק, הכל שם אבל שטוח לגמרי.